ידועים דברי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ("דרש משה", במדבר ז, פט) שהבורא יתברך לוקח כל אדם ומוליך אותו כרצונו יתברך, ככתוב: "מה' מצעדי גבר, ואדם מה יבין דרכו" (משלי כ, כד). ההבדל הוא, שאברהם אבינו ידע מראש שזה רצון ה', ואנו סבורים שאנו הולכים מיוזמתנו, ורק לאחר מעשה, במבט לאחור, מבינים שהיה זה רצון ה'.
וסיפר רבינו איך סובבה ההשגחה העליונה את בוא השרף מבריסק, מהרי"ל דיסקין זצ"ל לארץ ישראל.
מעשה באשה שבעלה סר מדרך התורה והמצוות. מכיון שלא רצתה בחיים כאלה, ביקשה ממנו גט. אותו פוקר סרב לתת לה את הגט ואביה שחס עליה ובקש לפדותה מעגינותה הסכים לתת שלושת אלפי רובלים כדי שיגרשנה. את הכסף הפקידו בינתיים אצל המהרי"ל דיסקין, רב העיר, שהניחו במגירת שולחנו והמשיך ללמוד לאור נר גדול שהיה לידו. המהרי"ל דיסקין לא היה עולה על יצועו אלא היה לומד בכל כוחותיו, וכשהתגברה עליו העייפות היה מנמנם בכיסאו כמה דקות ומיד היה ממשיך ללמוד.
היו גנבים בעיר ששמו לב על דבר הכסף המופקד, אותם גנבים נמנו על עגלוני העיר, באותו לילה חיכו לרגע בו המהרי"ל דיסקין ינמנם ואז נגשו אל המגירה ולקחו את הכסף, ואגב זה סיפר רבינו שבאותו לילה היה בבית המהרי"ל דיסקין הרוגוצ'ובר שהיה אז כבן שבע עשרה. מיד כשהתעורר המהרי"ל דיסקין הבין שגנבו את הכסף. [שלמד לאור נר וכשהגנבים נכנסו נכבה הנר, או שהם כיבוהו כדי לגנוב בחושך]. כשהתעורר ושם לב שהנר כבוי הבין שהייתה כאן גניבה, ניגש למגירה לבדוק, ראה שהכסף נגנב ואז הבריח את הרוגוצ'ובר מביתו לשכונת קטלנא מעבר לנהר. היתה שם קהילה קטנה, והבריח אותו לבית דודו של רבינו מצד אמו, הגאון רבי משה אהרן ויצבלום זצ"ל שהיה דיין בקטלנא. כי אמר שברב לא יחשדו כגנב. במי יחשדו? יחשדו בנער. ולכן הרחיק אותו מיד, והיה נס שכלל לא ידעו שהיה שם [ובפעם אחרת אמר רבינו עוד סברא: לרב, יהיה מי שידאג ויתאמץ להצילו, בחור צעיר – מי יפדה אותו?].
אבל בפועל, הבעל הפוקר התלונן, ותפסו את הרב והעבירו אותו למעצר בעיר קובנא. ולכאורה באמת לא היה צריך להיות חשד, שהרי איך אפשר לחשוב שאדם בשיעור קומה של המהרי"ל דיסקין יגנוב? אבל באותו זמן סיבבה ההשגחה העליונה שאחד הכמרים גנב את הזהב מהכנסייה. כשתפסו אותו היתה בושה גדולה: כומר, גנב?! ולא ניתן היה לשער כמה גדולה היתה אותה בושה, עד שבאותם ימים, כשגוי היה בא לבזות יהודי ואומר לו "ז'יד", היה היהודי עונה לו: "מאצ'ח", הינו שמו של אותו ה"גלח", והגוי היה הולך בבושת פנים.
וכעת, כשהיתה הגניבה אצל המהרי"ל דיסקין, ששו הגויים על כך כמוצאי שלל רב, שהרי יש להם כעת פתחון פה, כומר נגב?! לא נורא. גם רב גנב! ולכן התובע השקיע את כל כוחו כדי להרשיע את המהרי"ל דיסקין.
לקראת יום כיפור נתנו עירבון גדול מאוד, שלושת אלפים רובל, כדי לשחרר את המהרי"ל לבוא לבריסק ליום כיפור, וליום כיפור בלבד. וסיפר לרבינו שאר בשרו מורה ההוראה של בריסק הגאון רבי שמחה זליג ריגר זצ"ל, שהיה אז כבן שלוש עשרה, שהרכבת בה נסע המהרי"ל דיסקין הגיע מאוד מאוחר, כשעתיים לפני "כל נדרי", ובכל זאת, כל בריסק, והוא ביניהם עמדו בתחנת הרכבת להקביל את פניו.
מיד בצאת הצום הבריחו את המהרי"ל דיסקין היות והקטגור חפץ בכל כוחו להעניש אותו. ואחרת, אם לא היה נמלט…
כבר למחרת בבוקר היה בברלין, ומשם הגיע לארץ ישראל. [כל זאת שמע רבינו מפי הגאון רבי שמחה זליג זצ"ל.]
כך סיבבה ההשגחה העליונה שיבוא לארץ ויחזק את הישוב בירושלים. שאחרת, מה היה חסר לו בבריסק, ואיזו סיבה היתה גורמת לו לבוא לירושלים.
וכשהיה רבינו מספר את המעשה על המהרי"ל דיסקין, היה מוסיף את המעשה על החזון איש, ומספר:
החזון איש היה בוילנא ולמד תורה בצנעה וברח מהפרסום, ויגע בתורה יומם ולילה בלי הפסק כמעט, עד שכשאמו בקשה עבורו ברכה מהחפץ חיים, אמר לה: הבן שלך לא צריך ברכה, הוא לומד יותר ממני, אבל מכל מקום, אמר רבינו, היה לחפץ חיים טענה עליו שהוא נסתר מהציבור.
וסיפר לי רבי שמערל גריינמן, אמר רבינו, שיום אחד חלמה אחותו של החזון איש שראתה אותו נוסע בעגלה ואוחז פעמון וכתוב (ברכות נז, ע"א) שהפעמון מורה שיעלה לגדולה, וכששמע, הבין החזון איש שהחלום קשור אליו ואמר "זה דבר חדש", ס'איז א נייע זאך, שמראה שעליו לעשות מהלך חדש, ואז, לפליאת כולם, החליט לעלות לארץ ישראל, וכל מה שניסו להניא אותו מלעלות, ובכללם רבי חיים עוזר, לא הועיל ואחרי שהחליט, כתב רבי חיים עוזר לארץ ישראל: "ארי עלה מבבל", ופרסם אותו. וממילא החל להורות ברבים ולהיות מעורב יותר בעניני הציבור, עד שהוטלה עליו על הנהגת הדור.
כך סיבבה ההשגחה העליונה שהגיע לכאן והקים והשתית את כל המצוות התלויות בארץ, ואת כל הישיבות והכוללים.
(מזקנים אתבונן ג,ב)
(מתוך הגדה של פסח אהלי תורה]