אודות השתוקקותו של רבנו ה'אמרי חיים' מויזניץ זי"ע לקראת החגים, כבר נכתב רבות. בכל זאת רחוקים אנו מלמצות את הנושא, כי כמיהתו לבשה אנפין שונים לקראת כל חג ומועד, ולא הרי זה כהרי זה … קדושת המועד אפפתו וחפפתו זמנים טובא לפני בוא החג, התשוקה והגעגועים ליום טוב כי יבוא היו למעלה מהשגתו של שכל אנושי, ולאחר צפיה לוהטת שכזו מובנת בבר ממילא עבודתו הקדושה ברגל עצמו, כיצד היתה נראית, וכן כשהגיע לחג הסוכות לנענועים – איזו להבה יקדה בקרבו ואיזו שמחה הקיפתו.
כשהיו מכניסים לו את האתרוג היה מתנפל עליו בנשיקות בחדוה עצומה ובהבעת ביטויי כמיהה. פעם כשר' מנדל קורנבוים ז"ל הביא לו אתרוג יומיים למני ראש השנה, שמח מאד ואמר: דו האסט מיר אויף געהויבין די מוחין – הגבהת לי את המוחין.
פעם במוצאי יום כפור נכנס רבנו מחדרו לחדר הגבאים והכריז בפני כמה אברכים שנכחו שם בשמחה ובריקוד ממש: "ב"ה יש לי אתרוג יפה ונקי". הרהר אחד הנוכחים בלבו, אילו אני הייתי זוכה למצוא אתרוג יפה הייתי רוקד, אבל שהרבי ירקוד בגלל זה? בין רגע הפנה מרן מבטו אליו ואמר לו: "אתרוג רומז ללב, א ריין הארץ און ריינע מחשבות – לב טהור ומחשבות טהורות.
בעת מלחמת העולם השניה כאשר קשה היה להשיג אתרוג, עשה רבנו מאמצים גדולים להשיג אתרוג נאה. בשנת תש"ד היה לו האתרוג היחיד באיזור, וכמאה רבנים הגיעו לגרוסוורדיין לחג זה כדי לקיים את המצוה. באחת השנים הבטיח מרן חמש מאות דולר – סכום עצום בשעתו, עבור אתרוג, ומשלא השיג נסע לחוג את חג הסוכות בעיר סטמאר שם היה אתרוג.
בימים שבין יום כפור וסוכות היה עוקב מרן בהתרגשות אחרי האנשים האצים רצים ועוסקים בהכנות לקיום מצוות החג.
במרוצת השנה היה רבנו מצביע לעתים לעבר המדרגות שהובילו מדירתו אל הסוכה, שהיתה קומה אחת יותר גבוהה, והיה אומר כי מדרגות אלו חשובות מאוד בעיניו יען כי הן מובילות אל הסוכה.
בגמר בניית חדרו הגדול אשר בו היה מקבל את הקהל, הוחלט לבנות מעקה על הגג שם יוכל לערוך שלחנו בחג הסוכות. לא הסתפק רבנו בהזמנה גרידא, אלא חפץ לעשות מעשה בפועל ולבנות במו ידיו הק', על כן ביקש את הקבלן ר' אברהם ברוך פיקסלר שידריכהו איך לבנות. ר' אברהם ברוך הכין את החומר ורבנו הניח את הבלוקים לאורך מטר אחד. עבודתו היתה בהתרגשות ובהתלהבות, בשמחה ובששון, ולנוכחים היתה הרגשה כאילו מתפלל לפני התיבה ביום החג.
בעת כיסוי סוכת רבנו בסכך היו משאירים העוסקים בכך כעין ארובה פנויה ללא כיסוי, שאותה היה מכסה מרן בערב החג. בעוסקו בעבודת הקודש זו נהרו פני קדשו מרוב חדוה וצהלה, לעתים אף היה מתפרץ בבכי מהתרגשות. לפרקים היה עולה בסולם למטרה זו, אבל לפעמים כשהזדמן ולא היה סולם היה עולה על כסא שהונח על שלחן כדי שיוכל להגיע עד למעלה.
גם בעת שהיה חולה ושכב על ערש דוי במצב קשה, הובא לפניו ענף של סכך, ובהחזיקו בידיו הק' אמר 'לשם יחוד' ומסרו לר' אייזיק אדלר שיכסה במקומו. בנוסף לנויי סוכה מיוחדים שהיו משנה לשנה, כל שנה היו תולים נויי סוכה חדשים ומרן היה מתבונן בהם ומתעניין מי עשה אותם או מי הביאם.
בליל סוכות מיד בתום התפלה הזדרז להכנס לסוכה במהירות ובהתלהבות מרוב תשוקתו לקיום המצוה, בהפטירו: חבל לי כל רגע שאני חוץ לסוכה. לעתים היה מתבונן בסכך ואומר: "כל עלה – מלאך!"
פעם בליל הסדר בשובו מבית המדרש לביתו וראה את הירח המאיר במלוא הדרו, התבטא: הנכם רואים את הירח היפה הזה, הוא יזרח לנו לתוך הסוכה. מחג הפסח מחשבתו כבר היה נתונה לחג הסוכות.
בשנת תש"ט בהיותו באנטוורפן בחג הסוכות, בליל החג בשבתו בסובה החל לרדת גשם זלעפות. באכלו את המרק נטפו הטיפות מהשטריימל לתוך הצלחת, רבנו ישב בשמחה עצומה כשפניו קורנות באור יקרות ומלמל ללא הרף: "גלויבט השם יתברך" – תודה לה' יתברך, והרבה לזמר ומירות החג.
מתי מספר העומדים סביבו קשה היה להם לעמוד בקור וברטיבות, והשתאו לחדוות השירה של רבנו ולעליצותו. בעוד השירה נמשכת חדלו הרעמים להרעיש כמקשיבים לקול השירה והגשם פסק גם הוא. משהתבהרו השמים והירח האיר בטהרו, החלו החסידים להתכנס לסוכה. נענה מרן ואמר: איתא בגמרא כי גשם בסוכות הוא בבחינת משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ברם בסוכות אנו בבחינת בנים למקום, בן סכל, כשאביו כועס עליו עוזבו ויוצא ומתרחק ממנו, אבל ילד פקח נשאר עומד במקום לפייסו שיסלח לו. כן אנחנו, אף אם הקב"ה אולי כועס ח"ו עלינו ושופך כוס מים בפנינו, אין אנו עוזבים את ביתו אלא שמחים לחסות בצלו. וסיים: ב"ה הקב"ה התפייס עמנו.
פעם ראה בסוכת בית המדרש אשר שם ישנו בחורי הישיבה, קערות עם מי נטילת ידים של שחרית. מרן התרעם על כך, כי ראה בזה ביזוי הסוכה. לא הועילה התנצלות שבערב לפני כן איחרו הבחורים לשכב לרגל שמחת בית השואבה ועקב זה התאחרו לקום, ומרוב בהילותם בבוקר והזדרזותם לטבילה ולתפלה שכחו להוציא את קערות המים. והיות שלא ידעו מי האשמים קנס את כל הבחורים שבאותו יום אין להם רשות לבוא לעריכת השלחן בצהרים, רק לאברכים הורשה להכנס. הדבר היה בלי פרסומת רבה, ורק כמנין אברכים באו.
(מתוך הספר 'מאיר החיים')