"וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" (ל"ה י')

אחד היסודות החשובים, אשר עמל מרן להחדיר בנו ובציבור החרדי כולו, הוא העמידה האיתנה והעקבית על עקרונות היהדות, גם כאשר לאלו הרחוקים מאור התורה, האמונים על ערכי ה'דמוקרטיה' וה'סובלנות' – נראית עקביות זו כ'עקשנות' בלתי מובנת.

בעניינים אלו, אפשרות של פשרה לא עלתה על הדעת. לא היה אצלו מושג של 'אין לנו כח לעשות', וממילא לא היה מקום לפשרות. כאשר התעורר הצורך לעשות דבר מה, הייתה שיטתו: אין ויתור ואין פשרה, את הדבר הזה צריכים לעשות – ואנחנו נעשה.

דרך זו אינה יכולה להצליח, כאשר עושים בה שימוש ללא הבחנה. קנאות אמיתית זקוקה לשיקול דעת תמידי, היא זקוקה לדעת תורה היודעת לשקול בפלס, מתי היא רצויה ומתי היא מזיקה, מתי תשיג את מטרתה ומתי אין בה כל תועלת, והיא אף תגרום נזק.

כמה עמוקים דבריו של רבינו הרמח"ל ב'מסילת ישרים' בענין זה של 'משקל החסידות':

"ותדע שזוהי המלאכה הקשה שבחסידות, כי הרבה דברים טובים יוכל היצר לרחק כאילו הם רעים, והרבה חטאים לקרב כאילו הם מצוות גדולות… ובאמת שלא יוכל איש להצליח במשקל הזה, אלא בשלושה דברים: (א) שיהיה לבו ישר שבלבבות. (ב) שלא תהייה פנייתו אלא לעשות נחת רוח לפניו יתברך, ולא זולת זה כלל. (ג) ושיהיה מעיין על מעשיו עיון גדול, וישתדל לתקנם על פי התכלית הזה, ואחר כל זאת יהיה משליך יהבו על ה'".

באישיותו של מרן התקבצו כל התנאים שמנה הרמח"ל, והוא הוכיח שאין סתירה בין קנאות של אמת לבין "דרכיה דרכי נועם". בשניהם יש צורך במקומם ובזמנם הנכון, כפי שתלמדנה העובדות שנביא בפרק זה. הוא סלל לדורות שאחריו את הדרך כיצד לקיים "האמת והשלום אהבו".

כידוע, הייתה דעתו של מרן לאסור את השימוש בחשמל המיוצר ע"י חילול שבת, כולל שימוש במים המסופקים מכח חשמל זה. יש לציין, שגם בענין זה ראינו את עדינות ההרגשה בזולתו. כאשר באו אליו זוגות צעירים כדי להתברך מפיו, ביקש מהם שלא יעשו שימוש בחשמל בשבת, אך לא דרש זאת במפגיע, אלא כמבקש בעלמא. מרן ידע, שאיש לא יסרב לבקשתו, ואין צורך לומר, שבקשתו אכן נענתה ברצון.

אגב, אביא בענין זה קטע מהספר 'גנזי שערי ציון', מרשימותיו של הגרב"צ במברגר: כאשר בנו את נמל תל אביב, נערכה תעמולה לרכישת מניות גם בקרב היהדות החרדית, ובכדי לרכוש את לב החרדים הבטיחו שמירת שבת בנמל.

כאשר לא קיימו את ההבטחה, קם אחד הנציגים החילוניים ושאל: "ולמה אתם משתמשים בחשמל שלנו בשבת?". טענתו זכתה לפרסום גדול בעיתונות, והרבנות הראשית נאלצה לפרסם, כי נציג מטעמה ביקר בחברת החשמל ביום השבת במשך שעתיים, וראה שעושים שם רק כיוון, שימון ותיקון המכונות, שאם לא יעשו זאת, תהיה סכנת נפשות.

מרן הגיב אז ואמר: "וכי זו תשובה?! 'רק' מלאכות דאורייתא הם עושים, ולא שאר מלאכה. ומה עוד הם עושים בשאר היום, מלבד אותן שעתיים שהוא ביקר שם?! לדעתי, אם כל שומרי השבת היו מתאחדים שלא להשתמש בחשמל בשבת, הם היו נמנעים לגמרי מלחלל את השבת, כל הענין אצלם הוא ענין של 'להכעיס'. חילול ה' הוא איסור חמור יותר ממלאכת שבת!"

מעבד עור לרצועות

שום מגבלה לא עמדה בפני מרן. כאשר הבין שצריך לעשות משהו, שום קושי לא מנע אותו מלעשותו.

היה זה בתקופה שהיה בבעלותי בית חרושת לעורות. יום אחד פנה אלי מרן ואמר לי: "אני רוצה להיות פועל אצלך – האם הדבר אפשרי?"…

לא הבנתי למה הוא מתכוון ואמרתי: "אשמח מאד, אבל מה פירושו של דבר?"

מרן הסביר לי: "אני רוצה לעשות בעצמי את הרצועות לתפילין שלי, שיהיו הרצועות מתחילת העיבוד לשמן. אני יודע שהדבר יפריע את העבודה הסדירה בבית החרושת, וברצוני לשאול, האם תוכל לדאוג לכך שאני בעצמי אעשה את כל העבודה?"

מובן שהסכמתי בשמחה. מאד התפלאתי על כך, הרי זו עבודה של בורסקי ממש – להכניס את העורות לבור הסיד, ולאחר מכן לעבדם בחומרים כימיקליים… שאלתי אותו, למה הוא רוצה לעשות עבודה קשה זו בעצמו דווקא, הרי אפשר שהוא יכוון, והפועלים יעשו את המלאכה? אולם מרן ענה שכך רצונו, לעשות את כל העבודה לבד. וכך במשך שלושה שבועות הגיע מרן מידי בוקר, וכדי לא לגרום להפרעה גדולה, הקפיד להופיע מיד עם הפתיחה, ובמו ידיו עשה את כל העבודה.

מרן היה מאד מרוצה מכך, שהצליח לעבד את העורות לתפילין שלו בעצמו. הבנתי שהדבר חשוב בעיניו, אולם לא ידעתי עד כמה. זמן רב לאחר מכן, כאשר קובץ אגרותיו יצא לאור, מצאתי איגרת שכתב בענין זה למרן הרב מבריסק, ממנה הבנתי כמה העריך מרן את הענין. אצטט כאן חלק ממנה:

"שמח אני לבשרם, כי עלתה בידי למצוא מי שהתרצה לתת לי האפשרות לעבד עור הרצועות כפי חפצנו, היינו לעשות בעצמי את כל העבודות עד גמרן, והטלתי בעצמי בשרי' ראשונה באמירת פה 'לשם רצועות של תפילין', וכבר החלפתי בעצמי לבור השני הוא בור הסיד, ושהה שם ערך ה' ימים, ועכשיו הועבר לבור שלישי ג"כ על ידי" (קובץ אגרות ב, קלד).

עם זאת, הבחין מרן היטב בין קנאות אמיתית הנובעת ממקור טהור – קנאות שתכליתה לבנות, לבין קנאות מזויפת שתוצאותיה הרות אסון. במישור המעשי היה מרן שוקל כל שאלה שנדונה לפניו לגופו של ענין, ביודעו דגם מעשים טובים ונכונים עלולים לקלקל, ואף להשיג תוצאה הפוכה, כאשר הם מבוצעים שלא בזמנם ושלא במקומם הנכון.

להלן נביא כמה עובדות, מהן משתקפת גישה זו.

כאשר באו אליו אנשים מירושלים מחוגי ה'נטורי קרתא', וביקשו ממנו למחות באחד מגדולי התורה בבני ברק, הקפיד עליהם מאד באמרו: "באים מירושלים ללמד אותנו איך עלינו להתנהג?!…".

מרן התבטא על ה'נטורי קרתא': "משולים הם לשעון מעורר. טוב שהם מעוררים, אך למעשה, צריך להחליט אם לקום או להמשיך לישון…".

היחס לכנסת – ולבחירות לכנסת

כידוע, דעתו של מרן הייתה, כי על היהדות החרדית לשלוח נציגים לכנסת ולהשתתף בבחירות. מרן בעצמו פעל רבות, והמריץ את מקורביו לקדש שם שמים על ידי ריבוי מצביעים לרשימת אגו"י, והוסיף, שגם אם לא ישיגו מנדט נוסף בכנסת, הרי עצם ההצבעה לרשימה החרדית – מהווה קידוש ש"ש, בכך שיש יותר קולות של מצביעים חרדיים, הנאמנים לדעת גדולי התורה. מרן עצמו נמנע, כידוע, מחתימה על כל נושא שהוא, אולם גיסו, מרן ה'קהילות יעקב' כותב על דעת מרן בענין זה במכתבו משנת תשל"א: "בדבר הבחירות לכנסת אין כאן מקום להאריך כלל וכלל, רק אכתוב לכב' שדעת רוב רובם של גדולי הדור… שאין בזה שום צד של איסור כלל, ובכללם מרן ה'חזון איש' זצללה"ה, ואדרבה וכו'" (קריינא דאגרתא ב, קנד).

כאשר קצב הפעילות למען רשימת אגו"י לא השביע את רצונו, העיר לי שאולי כדאי שהפעילים ילמדו לפני היציאה לפעילות פרק ו' במסילת ישרים, המדבר בעניין מידת הזריזות…

אולם ההתגייסות למען ההשתתפות בבחירות, לא פגמה ביחסו השלילי לכנסת כמקור השלטון החילוני. הוא התייחס למוסד זה בהסתייגות יתירה, והיה מתעניין אצלי, מתי תצא הכנסת לפגרה. כאשר התפלאתי על שאלתו, ושאלתי מדוע הוא מתעניין כ"כ בנדון, השיב: "בעונת הפגרה של הכנסת יש גם לי קצת מנוחה, ביודעי שבתקופה הזו, לפחות, לא מרחפת סכנה של גזירות חדשות"…

לא חומרא אלא קולא…

מרן ידע, שפעמים תחת מעטה הקיצוניות – מסתתר הרצון להתפשר, כאשר קיצוניות זו משמשת כ'הוכחה' שדרך זו אינה אפשרית…

בזמן שלחם על קיום מצוות השמיטה כהלכתה, נמצאו רבנים אחדים בארץ שלא הסכימו עם קולא מסוימת שלו, וערערו עליה בפומבי, למרות שבדרך כלל רבנים אלו לא היו נודעים כ'מחמירים'. היו רגילים לדבר, כי מטרתם היא להוכיח שלא תתכן במציאות של ימינו שמירת שמיטה כדין, ואין מנוס מקיום 'היתר מכירה'.

מרן התבטא בענין זה בחומרה ואמר: "בוידוי של רבינו ניסים גאון נאמר 'את אשר החמרת הקלתי, ואת אשר הקלת החמרתי' – לכאורה, אין זה מובן, מה חטא יש בו באדם המחמיר על עצמו אף במה שמותר לו מן הדין?… אלא, הכוונה לכגון דא: רב המצדד להתיר לחלוטין איסורי שביעית בדרך של מכירת קרקע לגוי, ובאותו זמן מתקומם נגד כל קולא שמקילים לשומרי שמיטה, מפני שחפץ בסתר ליבו להוכיח, שאין אפשרות לשמור שביעית כהלכתה, ומוכרחים להגיע להיתר מכירה, רב כזה – ודאי צריך להתוודות ולבקש כפרה על 'את אשר הקלת החמרתי'" (שמעתי מרבי משה שנפלד).

(מתוך הספר 'במחיצתם של גדולי התורה')