מאת: ח. הגר
- נכון, לצליל של המילה 'אשפה', יש ריח לא אטרקטיבי, אבל לא הייתי ממהר לזלזל בתחום המגלגל 296 מיליארד דולר. כן, קראתם נכון: העלות השנתית של פינוי והטמנת הזבל האנושי על פני כדור הארץ, מסתכם ב – 296,000,000,000 $
- חשבתם פעם כמה אשפה אתם מייצרים מידי יום? אתם עומדים להיות מופתעים: בכל יום ויום מייצר האדם הממוצע אשר חי במדינה מפותחת, יותר משלוש ק"ג של זבל.
יש קשר ישיר בין רמת החיים ואופי הצריכה לבין כמות הזבל המיוצרת. 'שיאני הזבל' לצורך הענין הם תושבי ניו-זילנד, המייצרים בממוצע מידי יום 3.7 ק" זבל. האמריקאים מעודנים הרבה יותר; הם מייצרים 'בסך הכל' 2.5 ק"ג זבל ליום.
בקצה האחר נמצאות מדינות עניות ונחשלות. בגאנה – מהעלובות שביבשת אפריקה – מייצר תושב ממוצע מידי יום פחות מעשר גרם זבל. ההבדל הזה בא לידי ביטוי גם כאן בארצנו הקטנטונת: בני ברקי ממוצע מייצר פחות מחצי כמות האשפה שמייצר שכנו התל אביבי.
- כמו בשאר התחומים, גם באיכות הסביבה והטיפול באשפה הקדימו בני ישראל את שאר העולם. כבר במדבר סיני, מיד לאחר שבני ישראל התגבשו ונהיו לעם, נצטוו בני ישראל לשמור על ניקיון אזורי המחיה והמגורים: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ, וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (פרשת כי תצא).
.בעיר ירושלים הקפידו במיוחד על הניקיון והטהרה – כמו שנאמר (תהלים פרק נ') "מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי". חז"ל קבעו הנחיות ברורות: (בבא קמא פ"ב ע"ב) אין עושים בירושלים אשפתות – משום השרצים והחרקים המצויים באשפה, ואין עושין בה כבשונות לשרוף סיד – משום העשן הנודף, ואין עושין בה גינות ופרדסים – משום הסרחון של העשבים הרעים הגדלים שם, ומשום שהדרך לזבלן ועלול הזבל לגרום סרחון.
יתירה מזו, שוקי ירושלים היו עוברים ניקוי וטיאוט יסודי מידי יום ביומו (בבא מציעא כ"ו ע"ב). מכאן גם משמעות שמו של 'שער האשפות' שבירושלים – דרכו היו מפנים החוצה את האשפה מהעיר הקדושה והנקיה.
כך נהגו היהודים גם לאורך ההיסטוריה. לפני כחמש מאות שנה הכתה באירופה מגיפה איומה אשר הכחידה כשליש (!) מתושבי היבשת – 'מגיפת הדבר השחור'. אחד מהנזקים שנלוו למגיפה היה גל אדיר של אנטישמיות ששטף את אירופה לאור העובדה שבין היהודים כמעט ולא עשתה המגיפה שמות. הגויים הזדרזו להפיץ שמועות כביכול היהודים הם אלו שהפיצו את המגיפה, והראיה: אצל היהודים אין כמעט חללים.
אבל הסיבה האמיתית היתה פשוטה הרבה יותר. הגויים הפרימיטביים של אותה עת לא שמעו כלל על מושג הניקיון, היגיינה וסניטציה היו מהם והלאה, מה שהביא לפריחה והפצה של נגיפים וחיידקים. היהודים לעומת זאת בקושי נפגעו מהמחלה הקטלנית משום שהם שמרו כבר אז על ניקיון והיגיינה ביתר שאת כפי שהורגלו עוד מזמן היותם לעם.
- המקום הראשון בו הוצבו פחי אשפה ברחובות על מנת לרכז את האשפה בצורה מסודרת, היה דוקא מקום מוסלמי – בערים קורדובה ואל אנדלוס אשר בספרד (לפני יותר משמונה מאות שנה, כאשר ספרד היתה תחת שלטון מוסלמי).
בשאר העולם לעומת זאת, לא היתה התייחסות שלטונית מסודרת לניקיון ופינוי אשפה במשך אלפי שנים. פסולת הייתה מושלכת דרך קבע לצד הכביש או במזבלות מקומיות קטנות. אמנם כמויות הפסולת שנוצרו היו קטנות היות שהערים היו קטנות, מספר התושבים שהתגוררו בהן לא היה גדול ומספר מפעלי התעשייה היה מצומצם. עם השנים חל גידול ניכר בהיקף התעשייה וחלה התפתחות של הערים שבאה לידי ביטוי בגידול ניכר במספר התושבים שלהן. כמו כן, חלה עלייה ברמת החיים אשר הביאה לעלייה בצריכת המוצרים ובכמות הפסולת המצטברת, מה שהכריח את הרשויות להתייחס בכובד ראש לסוגיה החשובה.
- בשנים האחרונות הולך ונהיה נפוץ גם במחוזותינו הפח המוטמן. הפח המוטמן הוא מיכל ענק הנקבר באדמה עד לעומק של כ-2.5 מטר, כך שרק חלקו העליון נראה על פני הקרקע. לפח הזה יתרונות רבים. ראשית, בזכות הטמנתו של הפח בתוך האדמה לעומק של מספר מטרים, כמות האשפה שיכול להכיל הפח גדולה בהרבה לעומת מכולות אשפה רגילות. בנוסף, אין ספק שהמראה של הפח המוטמן נעים הרבה יותר לעין מאשר "הצפרדעים" הישנים והמגושמים.
.לפח החדש מספר משמעויות הלכתיות, בין היתר לגבי אמירת דברים שבקדושה ברחובה של עיר. כאשר האשפה מושלכת לעומק, ואינה גולשת החוצה מפתח המיכל לכל עבר, מצויים פחות מכשולים של אמירת דברים שבקדושה במקומות המטונפים.
אולם לצד זאת מביאה איתה הקידמה והמודרניזציה גם שאלות חמורות. אחד הבולטים שבהם הוא שאלת 'חיישן הנפח': בחלק מהפחים המוטמנים מותקנים חיישנים רגישים אשר מתעדים בזמן אמת את כמות האשפה, ומדווחים לרשות העירונית אודות מידת הצורך לבוא ולפנות את המיכל.
הכל טוב ויפה בימות החול, אבל ביום שבת קודש עלולה השלכה תמימה של שקית אשפה להיות כרוכה בחילול שבת עקב הפעילות של החיישן החשמלי. השאלה עלתה על שולחן מלכים – מאן מלכי רבנן, ובס"ד הגיעו רבני חלק מהערים להסכמה עם העיריה המקומית על השבתת פעילות החיישנים ביום שבת קודש.