הרב בנימין בירנצוייג
צו את אהרון ואת בניו לאמר (ו, ב).
"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" – רש"י.
מכך שענין הזריזות בעשיית המצוות הוכנס בעצם הציווי על המצוה – זה ללמדנו יסוד גדול, שהזריזות במצוה היא לא מעלה המתוספת לעיקר המצוה, וכשהיא חסרה אז עיקר המצוה מתקיימת אלא שחסר במעלה הנוספת של הזריזות, אלא ציווי הזריזות הוא חלק מעיקר המצוה, וכשחסר בזה אז חסר בעיקר המצוה, מעשה המצוה פגום!!
יסוד גדול זה מלמדנו הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, מחג הפסח, שהנה התורה השוותה את מעלת הזריזות בקיום המצות לזריזות הנצרכת באפיית המצות, והביא מדברי המהר"ל הנפלאים –
– "ושמרתם את המצות" – מכאן שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, ומה הדמיון בדוקא לזריזות הנצרכת באפיית המצות, אלא שמצה מצריכה זריזות באפייתה לבל תחמיץ, ואם אדם לא הזדרז ועיסתו החמיצה, הרי שלא רק שהתחסר בעיסת המצה מעלת הזריזות, אלא שהעיסה נפגמה לחלוטין משימוש לאפיית המצוות, כי היא הפכה לחמץ!
ומכאן – 'שמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה', שגם הזריזות הנצרכת בעשיית המצוות, היא לא מעלה, וחסרון בה היא העדר מעלה, אלא הזריזות היא חלק מעיקר עשיית המצוה, והחסרון בה הוא חסרון ופגם בעיקר מעשה המצוה.
וביאר יסודו, כי המצוה היא נצח, ונצח אין בו מושג של זמן, וכשהאדם מגביל את המצוה ונותן בה מושגי זמן, 'אני יעשנה עוד מעט ובזמן אחר' וכדו' הרי פוגם במהות המצוה שהיא למעלה מן הזמן.
החפץ חיים נהג כל ימיו בדרך של זריזות כל פעולה טובה שעלתה במחשבתו היה מבצעה מיד מבלי להחמיצה אף לרגע, ובזה הראה לכולם, כי הזריזות היא חלק מעיקר המצוה, ולכן לא נתן כמעט אפשרות להפסיד את הזריזות במצוות:
סיפר הרב מפוניבז' הגר"ש כהנמן זצ"ל, שפעם היה נוכח בעת שהחפץ חיים ביקש את חתנו ר' צבי, למצוא מתרגם לספרו 'גדר עולם' לאידיש, היה זה בשעת הצהריים, בערב שאל החפץ חיים את ר' צבי, אם כבר מסרו למישהו לתרגם, למחרת בבוקר כשנוכח שבקשתו טרם בוצעה, עמד הוא בעצמו ותירגמו (אור דניאל).
והדברים מבהילים! החפץ חיים הקדוש שכל רגע מזמנו היה קודש ולא היה רגע פנוי בחייו, כשראה שמתעכבת מצות הזריזות, מיד קם ותרגם לבדו גם כשזה עלה לו בזמן רב – כי הזריזות היא לא מעלה, היא חלק מקיום המצוה, וחסרונה פגם בעיקר המצוה!
בספר מאורות מובא מעשה גם הוא עם החפץ חיים, הממחיש עד כמה יש להקפיד על מידת הזריזות, וכך סיפר החפץ חיים, כשדמעות זולגות על לחיו:
הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל רבה של קובנה, כבר משחר נעוריו נתגלתה בו מזיגה נפלאה של כשרון גאוני עם עמל לא יתואר, היה לו רצון ברזל להתעלות במעלות התורה, וכוח התמדתו היה בלתי רגיל, הוא הקדיש את עצמו ללימוד התורה ומסר את נפשו עליה.
אבל הצד הגשמי שלו לא שפר עליו בכלל, והוא למד תורה מתוך דחק ועוני, דלות ביותר היו ארוחותיו אך עשיר היה סדר יומו הגדוש שיעורים שונים בתורה, הוא הרווה את נפשו השוקקת מבאר התורה בהשקיעו בה כל חושיו ותשוקותיו מבלי להתפעל בהרבה מכך שתלבושתו עשויה טלאי על גבי טלאי, אין לו פשוט הזמן לחשוב על כך שנעליו פותחות את פיהן ונסחבות בקושי, הסוליה של נעלו היתה שחוקה ועומדת להיפרד מהנעל והוא מצא עצה לכך, קשר את סוליתו לנעל עם שרוכים וכך הלך לבית המדרש המשיך בשקידתו והתקדם בלימודיו.
אך הנעליים הולכות ונקרעות והוא כבר נתעייף לחבר את הנעליים בשרוכים, ברם כיצד משיגים נעליים חדשות ובבית אין כל, בצר לו נזכר כי היום נערכים נישואי בנו של אחד מסוחריה העשירים של העיר, החתונה עולה לו הון תועפות וביום נישואי הבן בטח לבו רחב בקרבו, וכעת איפוא הזדמנות לבקשו להעניק לנער העני הלומד תורה זוג נעליים ותהא זאת לזכות ביום חתונתו ושמחת לבבו, ובכלל מה ערכו של זוג נעליים אצל סוחר עשיר.
הבחור יצחק אלחנן אזר אומץ ונכנס לאותו עשיר בהציעו לפניו משאלתו הצנועה, הגביר זרק מבט של חמלה ממרום מעמדו על בחור ישיבה עלוב שתלבושתו מרופטת, והשיב לו בעדינות צינית 'בסדר יקירי תעבוד אצלי מספר ימים ותרוויח זוג נעליים'.
יצחק אלחנן היה מהנעלבים ואינם עולבים שמע חרפתו ולא השיב, ולא עוד אלא ששמח בייסוריו חזר על עקבותיו בנעליו הקרועות ושוב השקיע עצמו בשקידה עצומה שהשכיחה ממנו את סבלו וחרפתו, אין לו בעצם כל טענה כלפי העשיר שאור התורה לא נגה עליו, אם לא לומדים תורה איזה מושג מצטייר אצלו על לומדי התורה, שורשי הרע שבקרב האדם רק התורה מסוגלת לעקור מיסודם, מוטב ללמוד תורה מתוך עוני ולא להזדקק לבני אדם, וכבר פסקו חז"ל 'כל המקיים תורה מעוני סופו לקיימה מעושר וסוף הכבוד לבוא'.
אכן בסופו של דבר עלה רבי יצחק אלחנן על כסא הרבנות בקובנה המעטירה, ושמו הלך לפניו כמשיב כהלכה לכל הפונים אליו מכל קצווי הארץ.
באחד הימים נסע רבה של קובנה לעיר וילנא בנוגע להדפסת ספרו הגאוני 'נחל יצחק', וילנא הלמדנית קיבלה אותו בכבוד מלכים מאן מלכי רבנן, קהל עצום של רבנים תלמידי חכמים סופרים בעלי בתים חשובים והמון חוגג הלכו להקביל את פניו בהיכנסו לעיר.
בין שאר האנשים נדחק אותו סוחר עשיר שלפני שתי עשרות שנים סירב לתת לו זוג נעליים, הרב הכיר את הסוחר והוא לא הכירו, כי הרב בנעוריו היה בלי חתימת זקן ועכשיו הדור בזקנו. כאשר הגביר נתן לו שלום והרב החזיר לו שלום, הציע לפני הרב להדפיס את כל ספריו על חשבונו, 'עכשיו כבר מאוחר' הפטיר הרב לאותו סוחר שכבר נזכר ע"י צליל קולו כי עומד לפניו אותו נער צנום וביישן לשעבר 'אחד שיכול לדחות בלעג נער עני הלומד תורה ומבקש עזרתו בשעת דחקו הוא לא יעזור לי בהוצאת ספרי', סיים ר' יצחק אלחנן את דבריו הנוקבים.
מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה! כי אם לא תזדרז לתופסה ולקיימה, אז תחמיץ את עיקר המצוה! ולא רק את מעלת הזריזות!!