מפות צחורות כיסו את השולחנות. בית הכנסת היה מואר היטב בזכות מאות הנרות הנתונים בבזיכי הנברשות. חלק מהמתפללים הקדימו לבוא ולהכין את נפשם בלימוד תורה או באמירת תהילים לקראת תפילת ליל שבת קודש.
בתוכם נצפה גם גביר העיירה שנכנס בצעדים מדודים בפתח בית הכנסת, פניו קורנות מאושר ועיניו נוצצות מהתרגשות בלתי מוסתרת. וכל זאת לכבוד מה? לכבוד האורח הצעיר שצעד לימינו, עלם חמודות בעל תווי פנים המשלבים שנינות, פיקחות ואצילות הנפש גם יחד, הלא הוא חתנו המיועד, מבחירי ישיבת סלבודקה המעטירה אשר בליטא.
הוא הזמין את חתנו לשבות בעירתו בשבת זו, אחת השבתות שבין האירוסין לנישואין, למען יוכל להכיר מקרוב את משפחת המחותנים. אל סתר לב המחותן התגנבה גם המטרה להתפאר בחתנו המהולל בפני בני קהילתו.
'נו, מה דעתכם על ה'אתרוג' שלי?' התרברב הגביר באזני אחד מבני הקהילה.
זה האחרון, שלא פינה מימיו זמן לתקן את מידותיו, והיה קרוב מתוכו במידת קנאה וצרות עין, הפטיר בנימה של זלזול: 'מה אומר לכם? מה יש לי להביע דעה בשלב זה אחרי שהשידוך הוא כבר עובדה קימת? כנראה זה מה שחפשתם…'
חרד המחותן ושאל בחשש: 'למה כוונתך?'
אך הוא השתמט ככומס סוד: 'די במה שאמרתי, אין טעם להוסיף לשוחח בענין זה עוד…'
מרגע זה ואילך ירדה קרנו של החתן בעין המחותן. 'מי יודע מה מסתתר מאחורי הנהגתו המזויפת של החתן?' חשב. הוא החל לעקוב אחרי הבחור בחשדנות. כל חיוך התפרש כקלות ראש. כל אימרה שנונה – כיהירות. כל איפוק – כחולי נפש.
המחותן שיתף את בני הבית בחרדותיו וספקותיו, והאוירה בבית במשך כל השבת היתה טעונה ומתוחה.
כשחזר הבחור לישיבה בסלבודקה שוגר אחריו שטר התנאים בתוספת דמי פיצוי וקנס מהמחותנים על ביטול השידוך.
מיותר לציין כי עולמו של הבחור חרב עליו. מאחד הבחורים המובחרים בישיבה הפך לבחור ששידוכו הופר, ומי יודע על מה ולמה…
השנים חלפו, מלמת העולם פרצה, והבחור עדיין יושב כבחור בישיבה, שנדדה בצוק העתים לעיירה קרעמנטשוק.
באחד הימים נקרא הבחור אל חדרו של ראש הישיבה, הסבא מסלבודקה זצוק"ל, וראש הישיבה הושיט לו מכתב.
את המכתב כתב אותו צר עין שבגינו התפרק השידוך. במילים סוערות התוודה כי עשה זאת רק מתוך רוע לב וקנאה כבושה. 'ואולם', כתב האיש, 'מאז קיבלתי את עונשי במידה גדושה, צרות צרורות ואיומות החלו לרדוף אותי זו אחר זו, ואני מבין היטב למה באו עלי כל הצרות הללו. שמעתי שבחור זה טרם מצא את זיווגו עד היום הזה, ואני מבקש ממנו מחילה וסליחה, אולי יחוס אולי ירחם…'
כשהבחין הסבא שהבחור סיים לקרוא את המכתב, אמר לו: 'על פי הלכה אינך מחויב למחול לו (ראה רמ"א או"ח סי' תרו, א), הוא עשה מעשה אשר לא יעשה, פגע בך על לא דבר, אין לך חיוב למחול לו'.
'אבל כבר מחלתי!' ענה הבחור בנימת פשטות, 'לא עכשיו. מיד אחרי המקרה מחלתי מחילה גמורה לכולם. לה, ולמחותן, ולמחותנת, ולמי שהוציא את הדיבה. אותה בת קול שהכריזה על הזיווג הכריזה על ביטולו. מוציא הדיבה והחותן אינם אלא שלוחי מרום, ומה לי לכעוס עליהם?'
נרגש ונרעד הסבא מסלבודקה. הסיר את כובעו מעל ראשו והניחו על השולחן. עטור בכיפתו הגדולה ניגש אל הבחור, כופף את ראשו לפניו וביקש ממנו: 'הנח את שתי ידיך על ראשי וברכני!'
וביאר הסבא מסלבודקה: 'ממי מבקשים ברכה? הלא מצדיק מופלג. חכמינו ז"ל אומרים (ר"ה יז.) 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו', אתה נקי וזך, צדיק אתה, ברכני נא!'
(מרוה לצמא)