כך מתארים חז"ל במדרש (ריש ויקרא רבה) את עבודתו הזכה של משה רבינו בהעמדת קרשי המשכן:
"'ויקרא אל משה' – מה כתיב למעלה מהענין פרשת משכן, 'כאשר צוה ה' את משה'. משל למלך שציווה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך; היה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים.
"כך, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו 'כאשר צוה ה' את משה'. אמר הקדוש ברוך הוא, כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכך נאמר 'ויקרא אל משה'…".
כל הכוונות הללו, לשם שמים בלבד ולשם מלכותו יתברך, החדירו קדושה וטהרה בבנין המשכן וגרמו שיהיה לו קיום.
זהו גם היסוד האמור בחז"ל (מגלה כט, א), שהיתה תרומה מיוחדת עבור אדני המשכן, מלבד התרומה הכללית שהתבקשו ישראל להביא לשאר מלאכת המשכן. וזאת, על מנת ללמדנו כי האדנים שהם יסודות המשכן, ועל גבם מושתת הכל, אמורים להיות מתרומה נפרדת, מהזך והנקי – כולה קודש לה'!
מה שאנו לומדים מכל זה הוא, שקיום הבנין ועתידו, וכן כל דבר רוחני – חוסנו וחוזקו תלויים לפי רמת הטהרה וכוונת הלב שהיו בעת ייסוד הבנין, ואילו רצונות ושאיפות נטעו ביסודות הבנין בעת היווסדו!
'ישיבה בונים עם דמעות' – ישיבת וואלוז'ין
מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, כותב בספרו 'דליות יחזקאל' (חלק ב עמוד תג) שכך הוא גם בנוגע ללימוד התורה. יסוד ההצלחה בלימוד הוא הכוונה הטהורה ומסירות הנפש שמוכן האדם להשקיע מתחילה ועד סוף!
הוא הדבר אשר קבע לדורות את הצלחתה הרוחנית של אם הישיבות – ישיבת וואלוז'ין. שכן מייסד הישיבה, מרנא הגאון רבי חיים מואלוז'ין זצ"ל, שיקע את אבן הפינה בדמעותיו, והוא זה שנתן את החוסן לנצח, לרעיון המחודש של הקמת ישיבה במסגרת המוכרת לנו כיום. היסוד מוכרח להיות איתן, מיוסד ומושתת על טהרת לב וכוונה זכה, להגדיל כבוד שמים וכבוד התורה.
מסיבה זו התייחסו מאורי ישראל בכל הדורות, להנחת אבן הפינה כאל משמעות סמלית חשובה מאין כמותה, ובהקמת רבות מהישיבות הקדושות, התענו ראשיהן ומיסדיהן בו ביום, והתפללו בדמעות שליש להצלחת הבניין. בעיני רוחם הם ראו וחשו כיצד כל הצלחת הישיבה ועתידה – תלויים ביסודות.
מסופר שכאשר הגיע מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', לביקור בארצות הברית, לגייס כספים לטובת ישיבת 'קמניץ', הראו לו העסקנים את היכלי התורה הקיימים שם, שהרשימו במיוחד במראם החיצוני, וציפו לשמע ממנו תגובה נלהבת. אך לתדהמתם הגיב רבי ברוך בער: "אין זו צורה של בית המדרש! אצלנו בתי המדרשות בנויים מאבנים רטובות מדמעות. 'אויס געוינטע שטיינער'"…
מקום תורה אמור להיות מבוסס על יתדות איתנים, לא על יופי והדר חיצוני. מקום תורה מקימים בדמעות, בדם, אחרת אין לו זכות קיום!
כך גם סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם חותנו הגאון רבי אפרים צמל שליט"א, כי פעם פנה אליו אחד מחשובי ראשי הישיבות, והציע לו לשמש כמרביץ תורה בישיבה שהוא עומד כעת להקים. אותו ראש ישיבה קיבל מפילנתרופ בניין מפואר, שכבר עמד על תילו בשכונת 'הר נוף' הירושלמית. בסיעתא דשמיא לאחר עבודה מאומצת, הוא הביא גם צוות מובחר וקבוצת בחורים מטובי בני הישיבות, איתם קיווה לפתוח את הישיבה לשם ולתפארת.
כאשר כל התוכניות היו מוכנות, והכל היה נראה כה קוסם ומוצלח, הוא נכנס לקבל את ברכת הדרך ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. ראש הישיבה שמע את הפרטים והגיב בנחרצות: "כך לא בונים ישיבה… ישיבה בונים בעמל ויזע… ישיבה כזאת שהכל בא על מגש של כסף – אין לה קיום". ואכן הרעיון ירד מעל הפרק ונגנז…
בתי המדרשות שלנו בנויים על תעצומות נפש, יזע ועמל!
בספר 'אמרי חיים', מובא מה שסיפר הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, מגדולי גאוני התורה בדורנו, שבתחילת דרכו של ה'סבא מנובהרדוק', מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, היה בו רצון עז להקים ישיבות.
כידוע, ה'סבא מנובהרדוק' היה 'חד בדרא' במידת הבטחון, עליה עמל בכל כחותיו כל ימי חייו. הוא קנה כרטיס הגרלה, והיה סמוך ובטוח שהיות וכוונתו היא להעמיד תורה לשם שמים בודאי יזכה בסכום כסף גדול לצורך כך, ויוכל להקים ישיבות כאוות נפשו; אך לבסוף לא זכה בהגרלה.
בצר לו, נסע ל'סבא מקלם', מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, להשיח את לבו ולספר על אכזבתו. הוא חשש שמא אין מידת הבטחון שלו שלימה. אולם כששמע ה'סבא מקלם' את דבריו, אמר לו משפט אחד: "רצון הבורא יתברך הוא, שאת מקומות התורה יבנו במסירות נפש!"
הדברים הלהיבו את הסבא מנובהרדוק, ושינו את כל נקודת מבטו. מני אז, בעמל נפש ובכוחות עלאיים, זכה להעמיד כשבעים ישיבות בכל תפוצות הגולה, בלי שום אמצעים, אלא עם כח 'מסירות הנפש' בלבד!
מקורביו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, מספרים על הנהגה מאלפת ויחודית שהיה נוהג בה ראש הישיבה, בכל פעם שהיה נוסף נדבך חדש לממלכת התורה – ישיבת מיר המעטירה.
כידוע, שימש רבי נתן צבי כאות ומופת לדורו, כיצד מקימים ומייסדים אימפריה עצומה של תורה, בכוחות נפש עצומים ומעט מאד כוחות הגוף. בעודו מלומד מכאובים ויסורים נוראים, שלמעלה מכח אנוש לשאתם, בתמצית דמו וחלבו התגבר כארי, ובעשר אצבעותיו חולל מהפך אדיר, הכפיל ושילש את ישיבות מיר בארץ הקודש ללא היכר. היכלי תורה גדולים המלאים באלפי לומדים, שפרוסים בכל פנותיה וזוויותיה של שכונת 'בית ישראל' בירושלים, ומקרינים מאורה של תורה על כל ארץ הקודש.
הנהגתו של רבי נתן צבי היתה, שכל אימת שהיו יוצקים את אבן הפינה לבניין חדש מבנייני הישיבה, התעקש להיות נוכח שם בעצמו, ללחוץ על דוושת היציקה, וליצוק בעצמו את המלט במקום הראוי. כך היה בכל עשרות מקומות התורה, שנבנו עם השנים בקרית הישיבה ובערים השונות בארץ. בקיץ ובחורף, ביום ובלילה; מעולם לא ויתר על כך.
רבי נתן צבי ידע והבין, שכדי שיהיה לישיבה קיום – יש להטביע ביסודות את 'מסירות הנפש' עימה הכפיל, שכלל והחזיק את הישיבה; ולכן טרח והגיע בעצמו בכל פעם ליצוק את היסודות!
הגאון רבי בנימין קרליבך שליט"א, מראשי הישיבה, מספר שכך גם הוקמה ישיבת 'מיר' לפני עשרות שנים. בתבנית זו בנה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל את הבנין המרכזי של הישיבה.
אז טרם נהגו להשתמש בפועלים זרים לבניה, ומי שנלקח לפועל הבנין היה יהודי ירא שמים, שלימים התמנה אף למשגיח בישיבה חסידית, אך אז אולץ בנסיבות החיים לעסוק לפרנסתו כפועל בניין. יחד עמו הועסק יהודי נוסף, תלמיד חכם אף הוא, שהיה החברותא שלו. תוך כדי יציקת המלט והנחת הלבנים – הם עסקו בדברי תורה, שקלו וטרו בלימוד הוויות אביי ורבא. קושיות הרשב"א וישובי הרמב"ם התערבו בבטון ובמים…
כך נוצקו יסודות הבית הגדול הזה! כך נבנה בניינה של ישיבת 'מיר', וכך זכתה הישיבה לקיום ושגשוג מעל דרך הטבע!
לימוד התורה והעמדת תלמידים בנקיות ובטהרה
תלמיד חכם חשוב שוחח בהזדמנות מסויימת, עם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. בתוך הדברים התנצל בפניו, על כך שהוא מטריח את ראש הישיבה בשביל שאלותיו האישיות, וגוזל ממנו את זמנו היקר.
ברוך ובחמימות השיב לו מרן הרב שך: "שבעים שנה דחיתי את כולם… הייתי שקוע בלימוד בלבד. כשהגעתי לגיל שמונים ושלוש שנה, גיל ה'בר מצוה' לאחר שנתקיים בי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', הנני מפקיר את עצמי לגמרי בשביל כלל ישראל. היות וכל פעולה שאני פועל, שלם אני עם עצמי – יודע אני בוודאות שהיא בנויה על שמונים ושלוש שנות עמל התורה בנקיות!…".
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, אמר כעין זה: "שמעתי מה'חזון איש' שאמר על ה'חפץ חיים' כי למד שישים שנה, איני זוכר אם אמר לשמה או לא, ואחר כך הנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל ה'חזון איש' עצמו שלמד עשרות שנים בצנעה, רחוק מעין הצבור, ואחר כך נגלה אורו והנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל הרב מבריסק, ה'סטייפלער' ואצל הרב שך – על ידי היגיעה בתורה לשמה שהיתה אצלם עד להפליא, שלא לשם פרסום ולא לשם התפארות והתגדלות, מתוך נקיות – הם זכו להנהיג את כלל ישראל".
בזמן שקמו עוררין לערער על כמה מפסקיו של מרן פוסק הדור, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, פסקים שהכריע בספרו 'אגרות משה', התבטא רבי משה ביטוי מפליא באורח נדיר: "שלם ורגוע אני עם עצמי, היות ויודע אני שכל ההוראות שלי בנויות על לימוד התורה בנקיות ובטהרה, ומעולם לא התעניינתי בחכמות חיצוניות…".
כיוצא בזה שמעתי פעם מרבינו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', שהתבטא: "כל השנים פחדתי שמא כל מעשי בהרבצת תורה באים חלילה מצד שמאל, דהיינו לא לגמרי לשם שמים. אבל לאחר שאני זוכה לראות את הפירות, ברוך ה', שתלמידי הם תלמידים הגונים, ומהם רבים שצמחו מורי הוראה ומרביצי תורה, זה מגלה לי שמתחילה כבר היו המעשים מצד ימין, לשם שמים…".
היסוד בזה הוא, כי כאשר רואים אילן גדול המצמיח פירות משובחים, הרי האילן בעצמו מעיד כמאה עדים, שכל עבודות השדה נעשו בצורה טובה וראויה; חפירת היסוד, הנטיעה, השקאה במידה הנכונה, טיפוח הגידולים, הרחקת החרקים ושאר מזיקים שעלולים להזיק לעץ ושתיליו. כך גם ברוחניות: כאשר רואים את התוצאות המבורכות של הפעולה – אזי ניתן לקבוע בודאות שהיא נעשתה בשורשה מתוך כוונה זכה וטהורה, בקדושה ובנקיות.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')