"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" (ז, טו)
אחת הברכות המובטחות לשומר את מצוות התורה היא, שיסיר ה' ממנו את מחלות הגוף, ולא יזדקק לרפואה ולרופאים.
אולם דבר זה – שמירה מפני החולי – תלויה גם באדם עצמו, כפי שדרשו חז"ל במסכת עבודה זרה (ג ע"ב) "דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים, שנאמר: 'צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם'".
וכתב התוספות (ד"ה 'הכל בידי שמים'): "פירוש: כל המאורעות הבאות על האדם מידי יום בידי שמים הם, ואין אדם יכול להרחיק נפשו מהן, חוץ מצנים פחים – קור וחום".
הצטננות היא דבר שבידי האדם. אמנם עליו להתפלל שלא יחלה, אך יחד עם זאת מוטלת עליו החובה לשמור על עצמו. בימי החורף הקרים יצא חוץ לביתו רק כשהוא לבוש היטב בבגדים חמים, כי ההצטננות, ה"צִנִים פחים", הינה תוצאה ישירה מחוסר זהירות של האדם ואי נקיטת אמצעי ההגנה הנדרשים מפני הקור.
כך גם בענין החום. על האדם להיזהר שלא להינזק מחום השמש, וכשיוצא לטיול וכדומה, ינקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים [משחת שיזוף, מי שתיה מרובים וחשיפה מועטת ככל האפשר לשמש]
* * *
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, מגדולי הרבנים בדור האחרון, חי ברוסיה בעת שלטון הקומוניסטים.
בזמן ההוא גירשו השלטונות את כל הרבנים לסיביר הקפואה, ורק הרב אברמסקי הצליח איכשהו להתחמק מגזירת הגירוש, הרבה הודות לאשתו, הרבנית, שהיתה כשרונית מאוד ועשתה כל מיני טצדקי בענין.
פעם אחת, נודע לה ששליחי השלטון אמורים להגיע לביתם. היא ביקשה מבעלה הגדול רשות והחביאה אותו בבוידעם. כשהגיעו הקומוניסטים ושאלו היכן הוא, ענתה בכעס מעושה: "בעלי?! אדרבה, תמצאו אותו! כך ברח לו מהבית והשאיר אותי לבד" ועוד הוסיפה כמה מילות גנאי… ההצגה היתה מושלמת והרשעים השתכנעו שהרב איננו.
לאחר מכן היתה תקופה קצרה של שקט, עד שיום אחד הוא חזר מבית הדין, ניגש לארון הספרים בבית להוציא ספר וספר אחר נפל. הוא הרים את הספר שנפל, הביט בו, ואז פנה אל הרבנית ואמר כמשלים עם מצבו: "זהו, נגמרו ימי החסד, היום הם יבואו לקחת אותי!"
"מנין אתה יודע זאת?" שאלה האשה והוא סיפר: "היום בבית דין באה לפני שאלה הלכתית סבוכה, ופסקתי נגד אחד מגדולי הפוסקים [כמובן, היה לו על מי לסמוך]. עתה, כשהגעתי הביתה והוצאתי ספר מהארון – הספר של אותו פוסק נפל ארצה, והנני מבין מכך שהוא מקפיד עלי. לא יעזור, אפוא, כלום, היום יקחו אותי לסיביר!"
ואכן כך היה: אותו היום הגיעו שליחי השלטון הקומוניסטי, תפסו את הרב ושלחוהו ברכבת הראשונה לסיביר.
הוא הובא לסיביר, שם שרר קור נורא – מינוס חמישים מעלות, והעבודה שהוטלה עליו עם בואו לשם היתה לעשות מחרוזות של דגים.
תחת שכבת הקרח העבה, בעומק שניים ושלושה מטרים, זרם הים. היו חותכים את הקרח במקומות מסוימים ודגים משם דגים. את הדגים הללו היו שולחים לכל רחבי רוסיה, אך לפני כן היו חורזים אותם לתוך חוטי ברזל ויוצרים מחרוזות של דגים, וזו, כאמור, היתה עבודתו של הרב.
בקור הנורא של מינוס חמישים מעלות, היה עליו לנעוץ את חוט הברזל בתוך הדג. הדג קפוא, הברזל קפוא וגם האדם עצמו קפוא. אם ילבש כפפות – כמעט ולא יוכל לעשות דבר. ללא כפפות – היד נדבקה לברזל וכשניסו להזיזה – העור נקרע. היתה זו עבודת פרך כפשוטו!
פעם אחת באמצע עבודת הפרך נרדם הרב, ובחלומו הוא רואה את חמיו בא אליו ועמו יהודי הדור פנים. פונה חמיו אל אותו יהודי ואומר: "תראה את האברך הזה, כמה מסכן הוא!" והלה עונה לו: "נכון, אבל בפעם הבאה שינהג ביותר דרך ארץ כלפי גדולים ממנו!"
"הוא כבר סבל רבות על מעשהו, וגם הסתמך על פוסקים אחרים כשפסק נגד דעתכם", אמר חמיו.
"טוב" – הסכים השני – "אני מוחל לו", ובזה הסתיים החלום.
הרב אברמסקי ניעור משנתו ולפתע מגיע שליח ומודיעו שעליו להתייצב במשרד המחנה. כשהגיע לשם נאמר לו על ידי הפקיד, שמהיום והלאה לא יצטרך לעסוק במלאכת חריזת הדגים אלא יחלק לחם – עבודה קלה הרבה יותר. לא חלף זמן רב והוא השתחרר לגמרי משם עקב לחץ בינלאומי גדול שהופעל על השלטונות.
וסיפר הרב אברמסקי, שכשהגיע לסיביר וראה את הקור הנורא השורר שם, הבין מיד ששום סוודר או מעיל, חמים ככל שיהיו, לא יועילו לו לשומרו מפני הצטננות. הוא פנה אפוא אל הקב"ה ואמר כך: "רבונו של עולם, צינים פחים בידי אדם, שומר נפשו ירחק מהם. אבל כאן אין הדבר תלוי בי, אינני יכול להישמר. לכן מבקש אני ממך שאתה תשמור עלי שלא אצטנן!"
ואכן – כך הוא סיפר – על אף שבטבעו היה מפונק, ומידי שנה כשרק התחיל החורף כבר החל לסבול מהצטננויות חוזרות ונשנות – בסיביר הקפואה הוא לא הצטנן אפילו פעם אחת! מדוע? כי הוא פנה לקב"ה וביקש שישמור עליו.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א -מתוק האור)