שח הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א: סמוך לבית מדרשנו במאה שערים היתה חנות לממכר יין [שיינק] בבעלותו של רבי צבי (הרשל) פרקוביץ ע"ה, בנו של הרה"ח המפו' רבי דוד פרקוביץ ע"ה, אשר היה מקורב להרבה צדיקים וחסידים מהדור הקודם ושתה בשקיקה ממשנתם הטהורה, אך בנו ר' הרשל היה אומר שבמיוחד העריץ אביו את הגה"צ רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, והתבטא עליו שהוא שכיית חמדה גנוזה בלתי רגילה: "ער איז א ענתיק".
כאמור, לפרנסתו מכר ר' הרשל פרקוביץ יינות לציבור הרחב. הוא נהג לומר שמגיעים אליו הרבה שיכורים לקנות יין, והתבונן בשכרותם ובסוגי הדיבורים שמוציאים מפיהם בעת שכרותם, ובולטים הם חסידי ברסלב, שמעולם לא יצאה מהם מילה שאינה הגונה! שכרותם רק הביאה אותם להתרפק ברצונות וכיסופים כלפי מעלה, והיו גונחים מעומקא דליבא על ריחוקם מהשי"ת וחיפשו דרכים לחזור בתשובה, ופשיטא שהיין ששתו לא גרם להם את ההיפך.
וזוכרני אכן את אנשי שלומנו החסידים מן הדור הקודם, שניכר היה על פניהם במאד ההתעוררות לתשובה מאהבה מתוך השכרות של פורים, והרבו לקבל עליהם התחלות חדשות ביסודות היהדות ובדרכי רבינו.
החסיד רבי שמואל שפירא זצ"ל היה שותה מיד לאחר תפילת שחרית, ובמשך שעות ארוכות היו זולגות עיניו דמעות, וכל מי שראה זאת התעורר לתשובה. בקטמון היה יושב הגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זצ"ל, ושופע דיבורים נפלאים ללא הרף. הוא עצמו היה שותה יין במשך כל הזמן, ואף כיבד ביין את כל מי שנכנס למקום, אבל עליו בעצמו לא השפיע היין ולא הזיז במאומה את יישוב דעתו. בין הבאים לשמוע את דיבוריו של רבי אברהם היה החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, שישב שם כמחציתו של יום הפורים! והיטה אזניו ברציפות שלא להחסיר דיבור ותנועה של אותו זקן דקדושה.
כעבור יום הפורים אמר לי פעם רבי שמואל שפירא זצ"ל, שלוקח לו זמן של כשבוע ימים עד שהוא חוזר לסדר יומו לאחר שתיית היין של פורים, באשר איננו מורגלים להרבות ביין במשך ימי השנה.
ובאמת, מתוך הנסיון יודעני בעצמי, שהיו שנים שלקח לי כשבועיים ויותר עד שהייתי שב לעצמי אחר הפורים. ומתוך כל זאת באתי למסקנה שהדרך הראויה היא שלא לשתות הרבה יין בבת אחת. שותים מעט בראנפן, רבע כוס יי"ש, ובכוחו מדברים ומתגעגעים להשי"ת, וכאשר עוברת שעה או כמה שעות, וכוח היי"ש מתפוגג, נוטלים עוד מעט משקה ועוד מעט יין לחדש את ההתעוררות… וכאשר מגיעים לערך של שעתיים קודם המנחה, עושים הפסק בשתיה כדי שנוכל להתפלל כדבעי. ואחרי מנחה ממשיכים שוב בשתיה מעט ושוב מתגעגעים ושוב מדברים דיבורים קדושים, ואח"כ הולכים בהשתוקקות ובברען לקראת מצות סעודת היום ושותים כדבעי.
ואמרתי שחז"ל אמרו 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע', וא"כ יוצא מכך שכאשר הוא כבר אוחז ב'לא ידע' כבר איננו חייב יותר, כי עד כאן חייבו חכמים ולא יותר. אבל אנו הרי רוצים שכל היום יהיה 'חייב לבסומי' ולא נפטור את עצמנו ב'לא ידע'… ואכן כאשר הולכים בדרך הזו, ששותים מעט ועוד מעט, נמצא שברוב היום לא הפקענו את עצמנו מחובת השתיה, כי עדיין לא הגיענו ל'עד דלא ידע' ועד בכלל…
(גיליון 'קרני אור')