משחר נעוריו ניכרו בהרה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל מדות תרומיות ויראת שמים עזה וטהורה. הראשון שעמד על טיבו, היה מרנא החזון איש זצוק"ל, וכך היה המעשה.
בהיותו ילד צעיר כבן שלש שנים, הגיע ראובן הקטן יחד עם אביו לשמחה משפחתית בהשתתפות מרן החזון איש. באמצע השמחה הציע החזון איש 'תפוח' לראובן (ויש אומרים שנתן לו סוכריה). הילד הפעוט, הגיש את ידו כדי לקבל את התפוח, ותוך כדי כך, ברגע כמימרא, משך את ידו לאחור וסרב בנחישות לקבל את הפרי.
"מדוע אינך מעונין בתפוח?!" שאל החזון איש את הילד, שהשיב מיניה וביה: "וכי מנין לי כי התפוח מעושר?!"
מרן החזון איש התפעל מצדקותו של הילד. וכשחיוך נסוך על שפתיו הקדושות, ליטף את הילד ואמר על אתר: ניכר שהשכינה שורה עליו. "די שכינה רוהט אויף איהם".
מעשה זה נקשר במשפחה כעטרה לראשו של רבי ראובן במשך עשרות בשנים. אולם כששאלו את רבי ראובן בהזדמנויות שונות אודות מעשה זה, נהג בענוותנותו הרבה לבטל את הדבר באמתלאות ובתואנות שונות. פעמים השים עצמו כמי שאינו זוכר את המעשה כלל, ופעמים אמר כשבת שחוק על פניו, כי יתכן שהמעשה אכן ארע, אולם מאז חלפו שנים רבות והשכינה כבר ברחה ממנו…
(מתוך ההקדמה לספר 'יחי ראובן' -שמות. המאמר המלא יתפרסם אי"ה ב'לקראת שבת')