סופר 'המבשר' הר' שמעון טיקוצקי, בסיפור מפעים על רבי מרדכי מזוועהיל זצ"ל שסופר ע"י נכדו הגה"צ רבי שמואל דוד גולדמן, ראש ישיבת זוועהיל:
הייתה זו שעת אחר צהרים בשכונת בית ישראל הירושלמית. בחצרות הבתים השתובבו ילדים, וקול מצהלותיהם התגלגל כמנגינת קסם ברחובות מצופי האבן. בחדרו, בבית אדמ"ורי זוועהיל בשיפולי שכונת בית ישראל, מתהלך הרבי הקדוש ר' מרדכיל'י זי"ע מזוועהיל, בעל ה'יקרא דמלכא,' אחוז שרעפים, הלוך ושוב. ארשת מודאגת נסוכה על פניו הטהורות. בני הבית לא רגילים לראותו כך, אלא שאיש מהם אינו מהין לשאול את הרבי לפשר סערת רוחו.
לפתע, עוצר הרבי מלכת, יוצא במהירות מחדרו אל סלון הבית, קורא בקול בשמו של אחד מנכדיו ששהה באותו זמן בבית הסבא, הרבי. הנכד ממהר לגשת והסבא פוקד עליו, כשנימה בהולה נשמעת בקולו, "לך מיד לישיבת מיר הסמוכה, תקרא לבחור ר' אברהם אבא הלא הוא הגאון הצדיק רבי אברהם אבא קליינרמן שליט"א מחשובי תלמידי הישיבה, ותחזור עמו מיד לכאן".
בן רגע היה הנכד מעבר לדלת הבית, נושא את רגליו בריצה לעבר ישיבת מיר, מפלס את דרכו בין ספסלי הלומדים העמוסים עד שאיתר את הבחור ר' אברהם אבא, לחש באוזניו: "הרבי מזוועהיל קורא לך", ואץ עמו בחזרה אל בית הסבא. כששניהם התקרבו אל הבית, ציפתה לנכד הפתעה נוספת, הם מצאו את הרבי עומד ברחוב ומאותת למונית חולפת שתעצור על ידו. הנכד לא ידע את נפשו מפליאה, "על מה הסער הגדול הזה" ניסה לברר אצל זקנו הגדול, אך הרבי לא השיבו דבר, מילא פיו מים.
כאשר עצרה המונית פתח הרבי בעצמו את הדלת, האיץ בנכדו עם בן לווייתו להיכנס פנימה ופקד על הנהג לנסוע במהירות האפשרית לרחוב פלוני שבשכונת בית וגן הירושלמית. "מיד כשאתם מגיעים לשם" פונה הרבי לצמד הבחורים ההמומים, "תדפקו בדלתו של הרב מרדכי זוהר." באמרו זאת הדף הרבי את הדלת, מסמן בידיו לנהג לצאת לדרך. המונית זינקה ממקומה ופצחה בנסיעה מהירה, כששני הנוסעים בספסל האחורי נותרו בפיות פעורים, אלף שאלות מציפות את גרונם.
בירושלים שלפני כיובל שנים נודע שמו של הצדיק רבי מרדכי דוב זוהר – זוכמן זצוק"ל, איש פלא, בנן של קדושים, שהתגורר בשכונת בית וגן ונמנה עם תלמידי הסנדלר הקדוש רבי יעקב משה רביקוב זי"ע.
עוד בחייו נודע רבי מרדכי דוב כבעל כמה ידות בתורת הסוד והקבלה. מקובל היה, תרתי משמע, בבתי גדולי האדמו"רים וצדיקי הדור שלא פעם שיגרו אליו יהודים להזכיר עצמם לפניו. רבים מהצדיקים הנסתרים בדור הקודם היו פוקדים את מעונו ומשוחחים עמו
ארוכות ברזי התורה. זכה ר' מרדכי דוב שתורה וגדולה יתאחדו על שולחנו, בעל אמצעים היה יחסית ומסתבר שהשמועה על כך הגיעה לאוזניים לא רצויות. באותו יום כשחזר הרה"צ ר' מרדכי דוב לביתו, עקבו אחריו שני זוגות עיניים מרושעות, מתוך כובעי גרב כהים שכיסו את פניהם. הוא ניגש לתיבת הדואר, שלף בפשטות כמה מעטפות מבוילות ובעודו מעיין בהם טיפס, לתומו, בגרם המדרגות המוליכות אל הבית ונקש קלות על הדלת.
איש לא פתח את הדלת, כלומר איש אינו בבית. שלף את המפתח מכיסו, סובב אותו בחור המנעול ונכנס פנימה. שני האורבים מאחורי מכולת האשפה קרצו זה לזה בעיניים בורקות. התכנית מתנהלת כבקשתם, בדיוק כפי כשרצו.
"הבית ריק, זה רק הוא לבד" לחשו באפלה. בהינתן האות חמקו חרש מהמחבוא, טיפסו במדרגות ודפקו בעדינות בדלת, לוקחים נשימה עמוקה לקראת הבאות. ר' מרדכי דוב שזה עתה התעטף בחלוק הבית הקטיפתי שלו, לא התעלם מהדפיקות. ניגש אל הדלת, סובב את המנעול ופתח אותה לרווחה. באותו רגע פרצו אל הבית שתי דמויות מגודלות, רעולות פנים, אחד מהם נופף באקדח טעון מול פניו המלבינות של ר' מרדכי דוב, השני שלח את ידו וסתם את פיו של ר' מרדכי דוב, לבל ישמיע זעקה העלולה לעורר את חשדם של השכנים.
"שלא תעז להשמיע הגה" סיננו השניים, "אם תעשה שטות, לא נהסס להשתמש באקדח." ליבו של ר' מרדכי דוב הלם בחוזקה, חרב חדה כפשוטו הונחה על צווארו. הוא ראה את המוות בעיניים. מבעד לחושיו ההולכים ומתערפלים ראה את השודדים נועלים היטב את הבית, מורידים את התריסים, מסיטים את הווילונות, מעמעמים את האורות, שאיש לא יוכל לראות את המתרחש בתוך הבית.
השודדים לא איבדו רגע. משראו שבעל הבית יושב בכיסאו מעולף למחצה, אינו משתף עמם פעולה, החלו לחפש בכוחות עצמם אחר הכסף הגדול שהוא בוודאי מחביא אי שם בבית. הוציאו את ספרי הקודש מן הארון, זרקו אותם בביזיון על רצפת הבית, רוקנו כריות ושמיכות, נוצות לבנות התבדרו ברחבי הבית, אך הם אחוזי תאוות בצע המשיכו לזרוע הרס וחורבן, מחפשים את המטמון המתחבא 'מתחת הבלטות,' במקפיא או באיזו דופן נסתרת, מאחורי ארון או בתוך שמיכת פוך.
לאחר שהפכו את כל הבית ולא מצאו את האוצר, החליטו להסתפק בכלי הכסף והתכשיטים היקרים שמצאו, ארזו את הכול במהירות, אך לפתע בעודם עושים את צעדיהם האחרונים בתוך הבית הגיע לאוזנם טרטור פתאומי של מכונית מתקרבת אל הבית, הם עזבו את כל השלל הארוז מאחוריהם ונמלטו מן הבית כעכברים מבוהלים.
הייתה זו מונית שעצרה באותו רגע בחריקה בחזית הבית… צמד בחורים נמרצים יצאו מתוכה נכנסו לבניין ומיהרו לטפס במעלה המדרגות. הם נקשו בדלת, ממתינים לתגובה, נבוכים לקראת הבאות. לא יודעים מה בדיוק עומדים הם לומר רבי מרדכי דוב. "נאמר לו כי הרבי מזוועהיל שלח אותנו אליו" סיכמו ביניהם, מי יודע, אולי יידע כבר מעצמו במה מדובר.
לאחר שהקישו בפתח שוב ושוב ולא נענו, החל חשד מזדחל לליבם, משהו לא כשורה. אחד מהם אזר אומץ וניסה לפתוח בעצמו את הדלת, זו נפתחה לרווחה וכאשר הציצו פנימה נעתקה נשימתם… זירת שוד אכזרית נגלתה לעיניהם, בוקה ומבולקה לכל מלוא העין, כיסאות הפוכים וספרים מפוזרים, ויהודי בגיל העמידה שפניו נטולות צבע שרוע על הספה ללא ניע, כמעט ללא סימני חיים… מבלי לחשוב פעמיים החלו לעסות את רקותיו, זילפו על פניו מים צוננים, לאחר דקות ארוכות החל האיש להתאושש, נשימותיו התייצבו, הצבע חזר לפניו. כאשר פקח את עיניו וראה לנגדו את שני הבחורים שאחד מהם, הגה"צ רבי אברהם אבא שליט"א, היה מוכר לו היטב בהיותו מבאי ביתו ומקורביו, ומסיבה זו הורה הרבי מזוועהיל לקרוא לו לשליחות זו התאושש קמעה ורוחו שבה אליו. חלפו עוד דקות ארוכות עד שהיה מסוגל להוציא מילה מפיו.
"מניין ידעתם להגיע לכאן בדיוק עכשיו"? הייתה שאלתו הראשונה. "נכדו של הרבי מזוועהיל הנני" משיב נכדו הבחור של הרבי, "זה עתה נשלחנו על ידו בבהילות לעלות ולבקר במעונכם מתחילה לא הבנו על מה הננו נשלחים אך עתה הננו נוכחים כי נשלחנו להציל את חייכם."
"הרבי מזוועהיל"? השתומם ר' מרדכי דוב, נאחז כולו תדהמה, "הרי אינני מכיר אותו כלל, מה פתאום שלח אחריי להציל אותי"? "הו, נזכר אני" הוסיף ר' מרדכי דוב כעבור רגע, "אני נזכר שפעם, לפני זמן רב, ביקרתי במעונו להתייעצות כלשהי, אך מאז חלפו שנים שלא ראיתיו כלל…"
לאחר שהתחזק ר' מרדכי דוב מעט וכוחותיו שבו אליו קם ממקומו והחל להתהלך בביתו, שיר ושבחה לבוראו פרצו מפיו כאשר גילה שברוך ה' כל דברי הערך והכספים שקיבצו נותרו מאחוריהם באורח פלא. סיפור לא רגיל התרחש כאן. ניסי ניסים. רק לאחר שנוכחו צמד הבחורים כי התאוששה רוחו של רבי מרדכי דוב, או אז נפרדו ממנו לחיים ולשלום ונסעו בחזרה לעבר שכונת 'בית ישראל'.
הנכד מיהר לשוב לבית זקנו הגדול, ופרץ פנימה נרגשות עמד בפני הרבי וגולל את כל הקורות בשעות האחרונות. אנחת רווחה נפלטה מפי הרבי כאשר שמע על סיומו הטוב של המקרה וכי ברוך ה' ר' מרדכי דוב יצא ללא פגע מהשוד ואף ממונו נשאר בידו".
לאחר שסיים הנכד את דבריו הביע את התפעלותו בפני סבו כי הנה זה עתה נוכח בעיניו ב'מופת' גלוי שחולל הסבא. הרבי הביט בו בזעף, הניף את ידו בביטול ומיהר להסיט את השיחה לעניין אחר, ניכר היה כי רצונו וחפצו שמעשה זה ישתכח מלב ולא ייוודע ברבים, ואכן משאלה זו התמלאה. באורח פלא, נס בתוך נס, במשך כל ימי חייו של הרבי ה'יקרא דמלכא' זי"ע לא נודע הדבר לאיש מלבד המעורבים באותו מעשה ועוד קומץ מבני המשפחה. איש משלושת גיבורי הסיפור, רבי מרדכי דוב ושני הבחורים, לא עשה 'פרסומי דניסא' לסיפור המופת המסעיר שהוא היה לו עד במו עיניו.
אף עתה, לפני כתיבת סיפור זה, פנינו אל הגה"צ רבי אברהם אבא קליינרמן שליט"א וביקשנו לשמוע מפיו את הדברים מכלי ראשון, לאחר שאישר באוזנינו את גוף המעשה לא ניאות להרחיב בפרטי הסיפור המופלא מטעם הכמוס, ועדיין רב הנסתר על הגלוי. עם השנים נדחק המעשה מהזיכרון וכמעט נשכח לחלוטין, בדיוק כפי שרצה הרבי עצמו. רק לאחר הסתלקותו של הרבי, בנסיבות אקראיות, עלה ונזכר מחדש אותו סיפור פלאים הפותח חרך לדמות קדשו של הרבי מזוועהיל, שכל ימיו התעטף בצניף של הסתרה וענווה שלא מעלמא הדין, כדרך אבותיו הקדושים לבית זוועהיל, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.
הסופר שמעון טיקוצקי מפרסם את המקור: שמעתי מפי הגה"צ ר' שמואל דוד גולדמן שליט"א, ראש ישיבת זוועהיל, שזוכר את הסיפור בעת התרחשותו וכן היה מספרו אביו, כ"ק מרן אדמו"ר ה'אור אברהם' מזוועהיל זי"ע בשולחנו הטהור ביומא דהילולא.
(תודות לר' יהודה רוט שליט"א מנהל מכון 'אל ההרים')