שח הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א:
סיפר לי יהודי, מנהל חנות, שביקש לפרסם מבצעים לסחורתו, אך היות וידע שאם יפרסם סתם כך, ירגיש לאחר מכן שהפרסום הוא שהביא לו את הברכה וההצלחה, והוא יתרחק בגלל זה מהקב"ה – גמר אומר בלבו לעכב את הפרסום עד שירגיש בלבו היטב שהפרסום אינו יכול להועיל לו מאומה, ושהוא עושה אותו רק משום שכך היא דרך העולם.
וכך עשה, הוא עיכב את הפרסום, עד שהידיעה התנחלה בלבו, ורק אז פרסם את המבצעים מתוך הכרה שהוא עושה מה שמוטל עליו מצד סדר העולם.
סיפר לי היהודי, שקרו לו דברים שהוא עצמו לא שיער ולא פילל. וקיצור הדברים היה כך: מחמת סיבות שונות, הקהל העיקרי שנחשף לפרסום לא היה קהל היעד של המבצעים, ולא היה זכאי ליהנות מהם לפי הכללים שנקבעו, ואילו הקהל הזכאי למבצעים, שהיה היעד העיקרי של הפרסום, לא נחשף אליו כלל. כך שהתברר למפרע שהפרסום לא הועיל מאומה.
והנה באותו זמן ממש התקשרו מחברה מפורסמת לעשות אצלו הזמנה גדולה מאוד, וצריך היה להתמסר כל כולו בשביל לספק להם את הסחורה. ואז התברר לו, שאילו היה הפרסום פועל את פעולתו, לא היה יכול להתמסר בשביל הזמנה זו, שהרי היה צריך להתמסר למכירות קטנות של שקל ושני שקל וכו'. כעת נתברר לו שהקב"ה עזר לו שהפרסום לא פעל את פעולתו, כי דווקא משום כך זכה לברכה והצלחה מופלגת.
המוסר השכל העיקרי מסיפור זה הוא, שרק כשהאדם מתבונן בידיעה זו שהקב"ה מנהל את העולם, רק אז תשרה בו הברכה, וכשתשרה בו הברכה, יתכן שלא יצטרך לעשות מאומה, וגם אם יצטרך לעשות משהו, ברכה זו תאיר את מוחו לדעת כדת מה לעשות.
הרה"צ ר' מרדכי חיים סלאנים זצ"ל סיפר מה ששמע מהרה"ק רבי ישכר לייב מסלונים זצ"ל, בנו בכורו של הרה"ק ה'דברי שמואל' מסלונים זיע"א, שפעם נקלע לעיר אדעס ומצא שם חסיד ליובאוויטש שהתפלל בדביקות גדולה. כשהגיע ל'ויברך דוד' ראה איך שהוא מכניס את ידו לכיס להוציא את ארנקו כדי לתרום פרוטה לצדקה כדאיתא בהלכה, והנה גילה שהארנק איננו. הוא ראה איך אותו חסיד נעשה חיוור כסיד בגלל אבדן ארנקו שהיה בו כסף רב, אך מיד התיישב על מקומו, התבונן מעט, וכעבור כמה רגעים חזר ונעמד והמשיך להתפלל כרגיל, ואף צבע פניו חזר לו כאילו לא אירע מאומה.
לאחר שמו"ע הסיר החסיד את תפיליו, יצא החוצה וחזר כעבור כמה רגעים כשהארנק בידו ופניו צוהלות. לאחר התפילה ניגש אליו רבי יישכר לייב זצ"ל ושאל אותו מה חשב אז באותה עת כשגילה שהארנק איננו.
השיב לו אותו חסיד: הן הייתי קודם התפילה במקווה, וכשראיתי שהארנק איננו, הבנתי שהוא נפל שם על הארץ. רציתי מיד לרוץ החוצה אל המקווה כדי להציל את כספי, אך חשבתי כך: הלא בדרך הטבע הארנק אינו צריך להיות שם במקום שנפל, שהרי רשות הרבים הוא ומסתובבים שם אינשי דלא מעלי. אלא מאי? יתכן שהקב"ה עשה נס והסתירו מעיני בני אדם. ובכן, אם נס הוא, מה לי ללכת באמצע התפילה, והרי אם נס הוא, שעה קטנה לא תעלה ולא תוריד, וכי קשה לו להקב"ה לשמור אותו עוד שעה קטנה?! ואכן כשסיימתי את תפילתי יצאתי החוצה אל המקווה ומצאתי אותו מונח על הארץ…
התבטא אז רבי יששכר לייב: את ההתלהבות וההשתפכות הנפש שהיו לו לאותו חסיד, כבר ראיתי אצל חסידים אחרים גם-כן, אבל אותו ישוב הדעת שהיה לו לאותו חסיד – לא זכיתי לראות מעודי.
סיפר יהודי מן החברים היושבים ומקשיבים לקול השיעור, שפעם אבד לו ארנק מלא בכרטיסי אשראי על אוטובוס בבעלותו של ערבי מהכפרים הערביים, כשנסע אתו מביתר ת"ו לירושלים עיה"ק תובב"א.
במשך שבועיים תמימים ניסה להשיג את בעל האוטובוס אך העלה חרס בידו. במשך כל אותם שבועיים, עקב אחרי מצבם של כרטיסי האשראי, וכשראה שאין מושכים בהם כסף, לא ביטל אותם. בתום שבועיים, עלו במוחו ניצני יאוש ובשל כך החליט לבטל את כל כרטיסי האשראי, אך לפני שהתקשר לחברות האשראי לבטלם, החליט להתיישב מעט, לומר 'אמר רבי בנימין' וליתן פרוטה לצדקה.
כיון שעשה כך, תוך כדי דיבור צלצל הטלפון שלו. על הקו נשמע קולו של יהודי שמבשר לו: "אני נוסע כעת באוטובוס מבית שמש ת"ו לירושלים, והנה נתקלה רגלי בחפץ כלשהו, הרמתיו וראיתי שמדובר בארנק מלא בכרטיסי אשראי, הרי שלך לפניך"…
היהודי המוצא המשיך וסיפר: "בדרך הטבע לא היה שום סיכוי שאדע כבר עכשיו, בעודי יושב באוטובוס, מה מספר הטלפון של בעל האבדה, אלא ששאלתי ליושב לצידי אם הוא מכיר את השם הרשום על כרטיסי האשראי, והוא אמר לי מיד: "הן! הלא זה פלוני שהתוודעתי לו רק לפני שבוע ימים"…
באוטובוס שנסע אז מבית שמש לירושלים, ישב יהודי אחר מתושבי ביתר, הארנק נמסר לידיו והוא הביאו לאחר כמה שעות עד לפתחו של בעל האבידה… וכי אפשר להסביר זאת? האפשר להבין כיצד ארנק מלא וגדוש נמצא בין ספסליו של אוטובוס ערבי ואף אחד אינו שם לב אליו?! האפשר להבין מדוע בדיוק אז, כשבעל האבדה נזכר מהקב"ה, רגלי יהודי נתקלות בארנק, ומשם העניינים מתגלגלים במהירות שיא עד שהארנק מגיע לפתחו של בעל האבידה בלי שום מאמץ?!
ובכן, זוהי עובדא אחת מיני אלפי עובדות המעידות על כך, שכאשר האדם מתיישב בדעתו, בהרבה מן המקרים לא יצטרך לעשות מאומה.
סיכום הדברים הוא, שעל האדם להתיישב בדעתו, ואז יקרה אחת מן השתיים: או שלא יצטרך לעשות מאומה (ואם אינו מרגיש כך, כפי הנראה הוא צריך להתיישב בדעתו יותר), או שיצטרך לעשות, אבל האור שיאיר בו מחמת אותו ישוב הדעת, הוא זה שיראה לו מהו הדבר הנכון לעשות.
(הבינני)