מי שעיניים לו, רואה 'השגחה פרטית' לא רק כאשר הדברים מסתיימים ב'הי-פי-אנד'. כך הם שני היהודים היקרים שסיפוריהם מובאים בשורות הבאות:
ב'זאת חנוכה' פנה אלי יהודי תושב ביתר עילית, כולו קורן מאושר, וסיפר לי כך: הוא נקלע לחובות עצומים והרגיש שהוא חייב למצוא צינור כדי למשוך פרנסה משמים. לפני זמן קצר החל לעסוק בתיווך דירות, ובמקביל שמר מכל משמר על שעת השיעור היומי שמתקיים בבית מדרש בביתר בכל ערב בשעה תשע.
לפני כמעט שבועיים – סיפר – עמדתי לסגור עיסקה רצינית, שרווחיה הסתכמו בעשרים אלף שקל. היו כמה עניינים שדרשו בירור, וכן היה עלי לטפל בכמה פרטים קטנים כדי להתאימם לדרישות הקונה, ולכן התעכבתי בירושלים.
תכננתי לצאת לביתר בשעה 8:15 בערב וכך להספיק את השיעור. למעשה, ב- 8:15 היה עלי לגמור מספר דברים בקשר לעסקה, ובסופו של דבר הפסדתי את השיעור. תירצתי לעצמי שגם פרנסה זו מצווה, והבטחתי לעצמי להשלים ביום המחרת את הלימוד של אותו יום. סיכמתי עם הצדדים שלמחרת בבוקר נסיים את העסקה עד הסוף.
למחרת, התפללתי שחרית במניין הקבוע שבו אני מתפלל, בשעה 7:30. הפלאפון שלי סגור לחלוטין בשעת התפילה, אבל ביום הזה התרתי לעצמי לצאת החוצה ב'אשרי' 'ובא לציון' ולהתקשר לקונה כדי לשאול אותו מה קורה.
חיכיתי לשמוע את סוף הסיפור, והאיש מסיים בהתרגשות ובשמחה רבה: "תשמע מה היה, העסקה לא נגמרה בסוף… חזרתי הביתה ואמרתי: ברוך השם! קבלתי ליטוף מהשמים! הקב"ה הראה לי: בני חביבי, אני אוהב אותך! אני רוצה ללמד אותך אחת ולתמיד, 'אין אדם שומע לי ומפסיד!' אף פעם לא תפסיד מללמוד שיעור, אף פעם לא תפסיד מתפילה כראוי עד סופה. אני מלא הכרת הטוב לבורא עולם שלימד אותי את הלימוד הזה.
כששמעתי את הסיפור פשוט בא לי לצאת עם ריקוד של "מי כעמך ישראל". למחרת סיפרתי לשכני את הסיפור, והוא הזכיר לי את דברי רבינו יונה בשערי תשובה פרק ב': "וכאשר יקבל האדם את מוסר השם, וייטיב דרכיו ומעלליו, ראוי לו שישמח בייסוריו, לפי שהועילוהו תועלות נשגבות, ויש לו להודות לשם יתעלה עליהם כמו על שאר ההצלחות". האברך היקר הודה ושמח על הלטיפה משמים כמו על אחת ההצלחות הגדולות שלו בחיים.
נראה לי , שכל מי ששומע את הסיפור גם יצא יחד אתי בריקוד של "מי כעמך ישראל".
*
יצאתי ברכב לכיוון גאולה בשעות הבוקר. למצוא שם חניה בשעות אלו זה לא קל, ולכן התקשרתי לחבר שנמצא באזור, אולי הוא יוכל לתפוס לי חניה.
"התקשרת אלי ממש בהשגחה פרטית", מתרגש החבר, "ברגעים אלה אני עומד לצאת מהחניה, ומתעכב כאן במיוחד בשבילך. כשאראה אותך עם הפיג'ו השחורה שלך, אפנה את השטח, ואתה תיכנס לחניה במקומי".
תודה, אמרתי, ונהניתי מכך שהחבר אף זכר איזה רכב בדיוק יש לי. הוא מסר לי פרטים מדויקים על מיקומו, ואני יצאתי לכיוון.
הגעתי למקום הנכון, והנה אני רואה שהחניה כבר תפוסה ב…מכונית פיג'ו בצבע שחור. כן, יש עוד פיג'ו שחורה בעולם חוץ משלי. החבר שחנה שם לפני כן היה בטוח שהפיג'ו הזאת היא שלי, ראה את היהודי עם האוטו נכנס, ופינה לו מקום.
כך קיבל יהודי אחר מתנה משמים, חניה מהירה, בלי שיידע איך ארגנתי לו את זה. אני מקווה שהדבר ייחשב לי לחסד: נטלתי חלק בתכנון השמימי, לפנות חניה ליהודי שלא הכרתי.
(גיליון 'השגחה פרטית')