1
אין הרבה פעמים שהתשובה כל כך מעצימה את השאלה כמו בסיפור של נחש הנחושת. "וכי נחש ממית או נחש מחיה" – מדוע רפואת הננשכים הייתה בהבטה לנחש הנחושת, וכי יש בכוחו של נחש להמית או להחיות? והתשובה רק מחזקת את השאלה: "אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים" – הנחש הניצב על עמוד גבוה נועד להסיט את מבטם הלאה כלפי מעלה כדי שיתחברו מחדש לאביהם שבשמים.
הוי אומר כי למרות שהבטה על הנחש עלולה להטעות כאילו הנחש עצמו ממית ומחיה, בכל זאת הכוונה היא שההבטה הזאת תגרום להם להביט אל השמים ולשוב אל ה', וזה ממש דורש הסבר – מדוע מעמידים משהו מטעה רק כדי שבאמצעותו ימשיכו למקום הנכון במקום לומר להם להביט ישירות לשמים כדי להתרפאות?
כנראה שבעולם שלנו חייבים לעבור דרך הנחש.
2
בשתי הנהגות הנהיג הקב"ה את עמו, האחת ניסית והאחת טבעית. פירוש המילה 'נס' הוא מקום גבוה – כמו ושים אותו על נס, כנשוא נס הרים; והכוונה היא שהנהגה ניסית איננה רק מצד המנהיג שכביכול מצידו משפיע מעל לגבולות הטבע, אלא גם מצד המקבלים כאשר הם עצמם נמצאים בדרגה גבוהה ולכך ראויים לגילויים ולהשפעות הללו.
לעומתה הנהגה טבעית היא כאשר המונהגים נמצאים בדרגה נמוכה ומשועבדים לחוקי הטבע ובמסגרתו הם מקבלים את שפע הקיום שלהם, באופן שתפקידם להביט למעלה ולגלות את בורא עולם המסתתר מאחורי השפע הזה ולהמליך אותו בעולם.
מכת הנחשים הגיעה בנקודה בה בלי משים מאס העם בהנהגה הניסית – "למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל". ה'מן' הפלאי, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, לחם הנבלע באברים שכל טעמים שבעולם יש בו, ונפשם קצה בו? ואכן נענשו דווקא באמצעות הנחש שעל ידו ירד האדם מדרגתו הגבוהה בגן עדן אל העולם ה'טבעי' שיש בו לחם ומים בשפע. זו הסיבה שנענשו בהכשת נחש. וזו גם הסיבה שנרפאו באמצעות הנחש.
3
שתי מטרות יש בעונש, האחת להכיר בחטא והשנייה למצוא על ידו את דרך התיקון, וזאת הייתה הכוונה ברפואה על ידי נחש הנחושת;
אם אכן חפצים אתם בהנהגה טבעית הנה לכם הדרך – מצד הטבע אכן בנחש עצמו טמונה הרפואה למכתו כידוע שמארס הנחש מופק הנסיוב לרפואתו, וכפי שהאריך הרמב"ן, ואכן הדרך בחיים ה'טבעיים' היא להשתמש באמצעים הטבעיים, אבל לא לעצור שם, אלא להעמיק פנימה, להביט למעלה ולגלות את המקור האמיתי לרפואה ולישועה, כדי לשעבד את הלב לבורא עולם ולשוב איליו באמת.
אוכלי המן הם אנשים שמלכתחילה נמצאים במקום אחר, הם רואים את יד השם ללא העטיפה וההסתרה של ההשתדלות החומרית שלנו. לעומתם אוכלי 'הלחם והמים' נדרשים ביגיע כפם להשיג את צרכיהם, תלויים המה בדרכי הטבע ומחויבים בהשתדלות הטבועה בו, אבל דרכם סלולה ומוכנה מתוך הטבע להבקיע את האפילה ולגלות את האור הגדול.
4
זהו סודה של השירה הבאה לאחר הלימוד הזה – שירת הבאר.
ההבדל בין באר לבור הוא שבאר מים חיים יש לה נביעה עצמית ואילו הבור מצריך את איסוף המים לתוכו. הבאר מסמלת הנהגה על טבעית כאשר צרכי האדם מסופקים לו מבלי שנדרש מצידו כל מאמץ, לעומת הבור המסמל הנהגה טבעית כשהאדם נדרש להתאמץ ולמלא בעצמו את בורו.
שירת הבאר נאמרה על התורה שבעל פה הדורשת מלומדיה אורח חיים מנותק ומרומם מהנורמה הרגילה: "שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל… וכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל… וזו היא תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך… שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה" (תנחומא פרשת נח).
זאת היא שירת החיים הניסיים שבתוך ההנהגה הטבעית.
5
היות ואנו מונהגים בהנהגה טבעית בה כל אחד מיושבי תבל מוכרח לאסוף את המים אל בורו, נראה לנו כי קיום עולמם של לומדי תורה שבעל פה מתוך הדחק מתאפשר רק מכוח שותפיהם ותומכיהם היקרים המשקים אותם ממי בורם הנאסף בעמלם ויגיעת מלאכתם, זהו המבט הטבעי – זבולון מפרנס את יששכר.
אבל חכמי הלב, אלו ש'מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים' יודעים כי ההיפך הוא הנכון. מקור השפע לכל העולם מגיע דווקא מהבאר היונקת ישירות מבורא עולם, וממנה מתמלאים כל הבורות כולם בשפע רוגש וגועש – "כל העולם ניזון בזכות חנינא בני". אשרי חלקם של 'המחזיקים בה' היודעים כי 'עץ חיים' היא להם ולכל ביתם, ממנה מקור מים חיים להם ולכל העולם כולו.
בהערכה לחכמי הלב משתתפי דינר ההוקרה של שותפי התורה לעמליה וחכמיה שיתקיים בע"ה ביום י"א תמוז תשפ"ב.
חודש טוב, שבת שלום ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.