ואתחנן אל ה' (דברים ג' כג)
בטרקלינו של רבי שמשון פינקוס זצ"ל, המושג של 'תפילה על אחרים' נלקח במלוא הרצינות וההתייחסות. בניגוד לרבים אחרים אשר משתתפים אמנם בצרתו של האחר ומפטירים לעומתו בהינף יד "אתפלל עליך", כאילו דבר של מה בכך הוא הנעשה כלאחר יד, הרי שהוא לעומת זאת לא היה מסוגל לומר "אתפלל עליך" מבלי שיהיה לכך כיסוי מלא.
מעשה היה בפורים של אחת השנים, אחד מילדיו שתה והתבסם כהוגן, ומתוך יינו החליט להוסיף ולשתות במידה גדושה במטרה מוצהרת שיהיה לו העוז להפציר באבא ולהוציא מפיו הבטחה שיתפלל להצלחתו.
בשלב מסוים פנה לרבי שמשון והחל דוחק בו בתחנונים: "אבא, השנה אתה מתפלל עלי!" אולם לא בנקל עלה לו הדבר. "מה אתה חושב לעצמך, שזה לא קשה לי?" השיב, "וכי תפילה זה דיבורים בעלמא? אין לי כוחות לכך".
הבן לא הרפה, וכשדמעתו על לחיו חזר וביקש, הפציר והתחנן על נפשו. "אבא, השנה אתה מתפלל עלי!"
עם רדת היום לקראת שקיעה לא יכלה הרבנית לשאת בצערו והתערבה: "תראה איך הוא מתחנן, אי אפשר לסרב לו", ביקשה.
לנוכח הפצרותיה נוצר סדק בחומת ההתנגדות. רבי שמשון התרכך, אלא שעדיין לא יכול היה להסכים לבקשה לגמרי. "אבל שייתן תאריך, לא שנה שלימה".
"חצי שנה, עד אלול", קרא הילד כדי לזרז את ה'מקח'.
לכך ניאות רבי שמשון ונתן את הבטחתו. מישהו פצח בשירה 'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר', שיכורים אחרים נדחקו פנימה מתנודדים הילך והילך, ואינם יודעים דבר על הדרמה שהתחוללה במקום זה עתה, והשמחה המשיכה להתנהל במסלולה הרגיל כמדי פורים.
יום או יומיים לאחר מכן נשכח העניין אף מליבו של הילד שכה הפציר וביקש. ההבטחה היתה כבר מונחת בכיסו והחיים שבו למסלולם.
בראש חודש אלול של אותה שנה שהה רבי שמשון בחו"ל. בו ביום יצרה הרבנית קשר עם הישיבה בה למד אותו בן, ואמרה לו כי ימתין ליד הטלפון הציבורי לשיחה טרנסאטלנטית שאבא מבקש לשוחח עמו עכשיו מעבר לים.
"שלום, מה שלומך? איך לומדים? רציתי לומר לך שהיום זה היום האחרון שאני מתפלל עליך באופן מיוחד כמו שהבטחתי לך אז בפורים. עד כאן התחייבתי ותו לא. מעתה תתפלל אתה על עצמך". ובאיחולי "ברכה והצלחה" סיים את השיחה.
הנער הניח את השפופרת נרגש ונסער לחלוטין. באחת חדרה למוחו ההכרה באיזו רצינות נטל אבא על עצמו את התפילה, ומני אז כמו נחקקה בעצמותיו לנצח משמעות הסוגיא של תפילה והאחריות הכבדה שהיא נושאת בחובה.
ועם נשיאה שכזו בעול תפילה, מתוך אחריות וכובד ראש למשמעותה, ניתן להבין את המעשה המופלא הבא:
אברך צעיר ממקורביו גולל בפניו פעם את מצבו של אחד מבני משפחתו הקרובים ביותר שנקלע לחובות, שכתוצאה מכך שקע אף הוא במערבולת בעקבותיו, והפציר בו מאד: "שהרב יתפלל עלי שהמספר שאקנה בכרטיס הגרלה יזכה בסכום גדול".
רבי שמשון כשלעצמו החזיק בדעה נחרצת נגד רכישת כרטיסי הגרלה, והבהיר לו בתגובה כי הסיכוי לזכייה הוא אפסי וכי רכישת כרטיס כזה היא מעשה בלתי הגיוני השווה כמעט בערכו להשלכת כסף לפח. אלא שהלה לא הרפה, והצורך הנואש בממון העשוי לחלצו מן המצוקה הניע אותו לשוב ולהפציר.
רבי שמשון, שכאמור לא צידד בלשון המעטה בפעולה זו, חכך שוב בדעתו והכריע כי למען הזולת יש לו לצאת מגדרו. "נו, טוב", השיב לאיש, "לך תקנה את הכרטיס".
כעבור כמה ימים סיפר לו הלה לפי תומו כי לבסוף לא קנה אותו. תגובתו של הרב היתה מפתיעה: "אוי ווי", הפטיר באנחה. "היודע אתה כמה תפילות השקעתי כדי שתגריל בהגרלה? מה אתה חושב, שסתם אמרתי לך שתקנה? חבל שלא קנית!"
(הרב מ' ברמן מוסף שבת קודש ואתחנן תשע"ה)