"כשהצעתי לו ללכת לים, אמר: 'אומרים שהולכים לים כדי להתאוורר ולקבל שלוות הנפש, לי ברוך ה' לא חסרה שלוות הנפש גם בלי הים'"

בבין הזמנים היו עושים נכדיו של הגה"צ המשגיח רבי דב יפה זצ"ל "ערב שירה" בחצרו, והמשגיח היה מגיע להשתתף כמה דקות. וכדרכו לרומם כל דבר גשמי, היה מקריא את דברי הטור בהל' יו״ט (תקכ״ט): "ויאמר האדם בלבו בעת שמחתו והנאתו: ואם כך היא שמחת העולם הזה אשר היא הבל כי יש אחריה תוגה וצער, א״כ מה תהא שמחת העולם הבא התמידית שאין אחריה תוגה"… והיה אומר: אם כל כך נעים לאכול ולשיר ביחד – כמה כדאי לנו להשתוקק ולרצות את תענוגי העולם הבא…

מספר נכדו: בהזדמנות אחת הבאתי לו גלידה, צחק ואמר: "זה מה שיש לגן עדן התחתון למכור?!". והביא מ'הפלא יועץ' שכשיש אוכל טעים זו סיבה לברך יותר בכוונה ובשמחה, ויותר להודות לה'. ואמר: "אפשר לאכול גלידה ולשקוע בתענוגי העולם הזה, ואפשר בגלידה להתקרב לעבודת ה'!".

תמיד עורר המשגיח שבכל מעשה שאנו עושים, שנראה לפחות לערב בו כוונה טובה לשם שמים, וחשוב מאוד שבמשך הזמן היא תהפוך להיות הכוונה העיקרית. פעם ראה את אחד מנכדיו שחביב עליו לנגן באורגן, ואמר לו: "תכוון לנגן כדי להתקרב אל ה', כמו שדוד המלך ניגן"… (וסיפר שאחד שאל את החזון איש אם ללמוד מוזיקה על מנת להתחזק ברוחניות, והחזון איש הורה לו ללמוד, והוסיף שילמד בצנעה שלא יראו את זה אחרים, שגם הם ירצו ללמוד אך להם לא תהיה מזה תועלת).

כשראה את נכדיו הקטנים משחקים היה אומר להם בחביבות – עכשיו יש לכם אפשרות לזכות במצווה יקרה – לשחק באהבה ובשלום, ולא לצער אחד את השני.

בבין הזמנים כשהיינו מתארחים אצלו והיינו נוסעים לים וכדו', היה מחדד לנו בדרך של נועם וכבוד שמטרת הנסיעה לים וכדו' היא כדי לאסוף כח לעבודת ה'.

זכורני שביום שהתרחש הפיגוע הנורא בקו 2, וכל כלל ישראל הרגיש ״עת צרה ליעקב״, ניגש למשגיח זצ"ל מרביץ תורה חשוב ושאלו האם ראוי לבטל הנסיעה המתוכננת עם בני המשפחה לים, משום שלא ראוי ליהנות בזמן שיהודים שרויים בצער כה גדול. המשגיח השיב: "היות והשהות בים נצרכת לבריאותך, נמצא שהנסיעה לים היא מצווה ואל תבטל זאת". והוסיף ויעץ לו שיספר לילדיו על התלבטותו אם לנסוע לים ועל התשובה שקיבל, ותהיה בכך גם הזדמנות לחינוך הילדים, שמטרת הנסיעה לים היא כדי לקבל כוחות חדשים לעבודת ה' ולא לבילוי גרידא!

באחת השנים היינו ב'קעמפ המוסר' ב'יד בנימין' וניסיתי לשדלו שנלך לים לטובת בריאותו, ולא רצה, והסביר לי: "היום יום הנישואין שלנו, ביום זה אני עסוק בלהודות לה' ולחשב אם אני מקיים את ייעודי – אין לי זמן ללכת לים"…

בזמנים אחרים שהצעתי לו ללכת לים, אמר: "אומרים שהולכים לים להתאוורר ולקבל שלוות הנפש, ברוך ה' גם בלי הים לא חסרה לי שלוות הנפש"…

סיפר, שכשהיה בהבראה בנתניה מטעם 'ועד הישיבות', התפילה בבית ההבראה היתה מדי מהירה לטעמו. "אמרתי להם: אם מצאתם מקור שכשנמצאים בהבראה פטורים לכוון בתפילה, מובן שאפשר למהר, אולם אם אין לכך מקור, אזי להתפלל מהר ולהצליח גם לכוון זה דורש הרבה מאמץ, ואנחנו הרי באנו לכאן כדי לנפוש ולא כדי להוסיף מאמץ"…

פעם הוא ראה את נכדו הולך להתפלל מעריב בבין הזמנים בשעה 12:00 בלילה (לפני חצות). הוא היה מזועזע – "איך המתנת כל כך הרבה זמן למעריב?!"

הקפיד מאוד שח״ו לא יפסידו זמן קריאת שמע של רבנו הגר״א, ובשטיבלאך של הישיבה בבין הזמנים לא נתן בשום פנים ואופן שיתפללו אחר זמן קריאת שמע (והיה אומר שאין זו דרך לומר קריאת שמע קודם התפילה, ולשנות מתקנת חז״ל שתקנו סדר לתפילה), ומדי תקופה היה מגיע בעצמו לראות שלא עוברים על התקנה ולא עושים מנין אחרי זמן קריאת שמע. וכשטענו בפניו שיש כאלו שאנוסים, כמדומה שאמר: לא עושים מנין נגד ההלכה, ואם אחד נאנס הוא פטור.

אחד מנכדיו התפלל בבין הזמנים בלא כובע וחליפה. הוא לא העיר לו מיד, רק אחר כך בהמשך היום ניגש אליו ושיתף אותו בדרך אגב ברגשותיו, כאשר המסר היה ברור אך התקבל בדרך כבוד – וכה אמר: "מעניין מאד שגם הרב אלישיב וגם רבי חיים קניבסקי סבורים שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל בציבור ללא כובע וחליפה"…

(גיליון 'דברי אמת' בין הזמנים תשע"ח, נערך ע״י נכדו הרב י.מ. ארנפרוינד)