"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות ל"ה, ב')
יש שבת ויש שבת… יש שבת בה אוכלים ושותים וישנים. הולכים לבית הכנסת, קונים עליה או לא קונים… הולכים הביתה, אוכלים קצת חמין והולכים לנוח. איזה יופי- יום אחד לא צריך ללכת לעבודה!
ויש שבת קודש של "נפשי חולת אהבתך". שבת בוערת בך! שבת קודש שבה "נפשות ישראל ירוויון מדשן ביתך". אם השבת שלך היא עם שמחה של מצווה, הילדים שלך יחכו לשניה שתכנס השבת. אתה מכניס ללב שלהם את שמחת השבת.
קשה לתאר מה שבת יכולה לתת לילדים. אין לשער מה שמחת השבת יכולה לעשות לילדים!
הרב שך עזב את ביתו בגיל תשע, כדי ללמוד תורה. הוריו לא יכלו לבוא אפילו לבר מצווה שלו, כי הוא היה בישיבה רחוקה מאוד מהבית. הוא למד תורה במסירות עצומה. היתה לו רק חולצה אחת, שאותה הוא היה צריך לכבס בעצמו. לאחר הכביסה הוא ישב לבוש במלבוש העליון, הידק אותו לגופו, כך עד שהחולצה תתייבש…
הוא חי חיי דחקות ומחסור קשים מאוד, ועם זאת ההתמדה שלו היתה למעלה ראש. לכן הוא זכה למה שזכה, להגיע לגדלות עצומה בתורה, להגיע למעלה מגיל מאה, להיות מנהיג ולפעול פעולות עצומות עבור כל הדור. לא לחינם הוא זכה לזה. אבל בכל זאת הוא חשש שלא הכניס מספיק שמחת שבת בבית…
חסידים מספרים שפעם בא יקה אחד אל האדמו"ר ואמר לו: "רבי, אני רוצה להרגיש את הטעם בשבת כמו שהרבי מרגיש, ברך אותי!". האדמו"ר ברך אותו. מגיע יום רביעי, והוא כבר עושה הכנות לשבת. ביום חמישי כולו מתלהב: "מה לעשות לכבוד שבת? מה לקנות לכבוד שבת?". כשהגיעה השבת הוא לא היה יכול לנוח לרגע: "ש-ב-ת! ש-ב-ת!" – כל כולו היה שבת!
פעם, כשהעולם לא היה כל כך טכנולוגי, הרגישו הרבה יותר טעם בשבת. אתאר לכם איך היתה נראית אצלנו השבת, בבית עם שנים עשר ילדים: בירושלים היו דירות של חדר מרובע, ולצידו חצי מטבח וחצי הול. שירותים היו רק בחוץ, וכדי להתרחץ היו הולכים למקווה. מי שרצה להתרחץ בבית, היה שופך על עצמו קצת מים חמים מגיגית.
אצלנו בתל אביב כבר היתה אמבטיה, בה היה דוד בו היו מסיקים עצים, שחיממו את צינורות המים. היינו צריכים לעמוד בתור כדי להתרחץ, ילד אחר ילד, וכל הזמן היו צריכים להוסיף עוד ועוד עצים בדוד כדי לחמם את המים. היינו צריכים להספיק את כל זה גם בחורף, כשיום שישי קצר. אבל הילדים היו כעדר העיזים שעלו מן הרחצה… איזו קדושת שבת ראו עליהם אחרי אמבטיה כזו! אחר כך כבר היה פטנט: היתה קופסה עם נפט שטפטף טיפה אחרי טיפה על העצים, וחימם את המים. זו היתה הקלה גדולה…
בכל יום שישי היתה אמא שלי אופה חלות לכל המשפחה, ולכל האורחים הרבים שפקדו את ביתנו. היו לנו שבעה עשר אורחים כמעט כל שבת. היא היתה אופה חלות ועוגות שמרים בתנור פח על פתיליית נפט, וזה היה יוצא… אוהו, איזה טעם היה לחלות ולעוגות האלה…
לכל אחד מהילדים היה תפקיד. זכורני שבהיותי בן שש-שבע, התפקיד שלי היה לצחצח את הנעליים של כל בני המשפחה, ולשטוף את המדרגות לכבוד שבת. הייתי מצחצח נעליים וכל הזמן שר ברגש: "לכבוד שבת קודש! לכבוד שבת קודש!". לא הרגשתי שמעבידים אותי! הרגשתי שמחה שיש לי תפקיד לכבוד שבת! הייתי רוחץ את המדרגות ושר, רוחץ ושר. אחרי שהייתי רוחץ את המדרגות, הן היו מבהיקות לכבוד שבת. איי, איזה טעם הרגישו בכבוד השבת!
אבא שלי סיפר לי כי ראה את בעל ה'אהבת ישראל' מויז'ניץ אומר קידוש עם דמעות זולגות מעיניים פקוחות. אבא שלי התפעל מאוד מהדמעות שזלגו מעיני האדמו"ר באמירת הקידוש. זה לא פלא, כל האומר "ויכולו" נעשה שותף למעשה בראשית. וזאת משום שהוא עושה חשבון נפש, וחושב איך עבר עליו השבוע שעבר, ואיך הוא עומד לעשות את השבוע הבא. האם הוא יתנהג באופן שיהיה סיבה לקיום העולם או חלילה להיפך…
אצלנו היה נהוג שבליל שבת כל הילדים עושים קידוש בפני עצמם. השתוקקתי מאוד להגיע לדרגה הזו- גם אני רציתי לבכות בקידוש. אבל איך אני – ילד בן תשע או עשר – אצליח לבכות בקידוש? הייתי יוצא למרפסת, רואה שברחוב מחללים שבת ומתפרץ בבכי בלב נשבר: "למה יהודים מחללים שבת?!" . אחר כך כבר לא היתה לי בעיה לבכות בקידוש. הייתי מקדש כשהדמעות זולגות מעיניי.
בתל אביב, לפני קום המדינה, רבי מנדל אדלר זצ"ל היה מגרש את כל מצחצחי הנעליים ומוכרי הפיצוחים בסמוך לכניסת השבת. כמעט כל ערב שבת היו האנגלים עוצרים אותו, אבל הוא לא פחד ולא נרתע. היתה זו מסירות נפש על שמירת השבת…
('אריה שאג')
מתוק יותר מדבש!!!
אנא תביאו עוד מהרב הצדיק הזה ובעצם כל סיפור שאתם שמים באתר הוא מתוק עד למאוד!!!
תודה!!!