"פעם אחת כשהלכתי עם סבא זצ"ל בערב ר"ח לכותל כמנהגו" – סיפר נכדו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, הרה"ג רבי אהרן גולדברג שליט"א בשיחה ל'יתד נאמן' – "כשהיינו בכניסה לרחבה העליונה של הכותל, בא ממולנו כמעט בן גילו של סבא ובן משפחתו, הגאון ר' חיים ישעי' אקער. הם למדו יחד בישיבה ואח"כ בכולל 'כרם ציון', וכאשר סבא כתב את ספרו 'מעדני ארץ' על שביעית, למדו יחד בחברותא והוא היה נותן לו לעבור ולהעיר על הגליונות לפני הדפסתם.
סבא שמח לקראתו כל כך. "הו, ר' חיים ישעי', מה נשמע? שמעתי שהיית בבית חולים, מה שלומך?". ור' חיים ישעי' השיב על כל שאלותיו. שיחת רעים נעימה. ואז פנה ר' חיים ישעי' לסבא זצ"ל והתעניין גם בו: "וואס מאכט איר" = מה שלומכם? כמי שאומר: מה שלום כבודו?
סבא הביט עליו ואמר: "חיים ישעי', איך אתה מדבר?"
הוא לא הבין מה קרה והביט בפנים תמהות, וסבא תמה שוב: "איך אתה מדבר אלי?"
"רצוני לדעת ואס מאכט איר, מה שלומכם?"
וסבא כועס: "מה קורה איתך? איך אתה מדבר אלי?"
ור' חיים ישעי' מגיב: "אינני מבין מה הרב רוצה?"
אינני יכול לשכוח, סבא ממש כאב ואפילו כעס. "מדוע אתה לא מדבר אלי כמו בן אדם?"
ר' חיים ישעי' התנצל: "במה לא דיברתי כמו בן אדם?"
סבא ניסה להסביר לו בקול כאוב: "הנה שמחתי לפגוש אותך כבן משפחה ותיק, שמחתי לשאול ולהתעניין בשלומך, ובסופו של דבר אתה מצער אותי עד כדי כך. הרי אתה בן אדם, מדוע אתה לא יכול לשאול: שלמה, וואס הערצ'אך? = שלמה, מה נשמע? היכן למדת את הניסוחים האלו ואת השפה הזו?"
"למדתי מכל עם ישראל… וכי כיצד אתה רוצה שאדבר איתך, כמו עם כל 'שלמה מהחיידר'? האמת שתמיד הייתי סבור שאתה חשוב יותר מאחרים, עוד מימי הישיבה וקל וחומר עכשיו, שאתה עלית על כולנה", אמר.
וסבא, מושפל וכאוב: "חיים ישעי', שמחתי איתך, וחבל שאתה עושה לי עגמת נפש".
חיים ישעי' לא ויתר, המשיך לשוחח בלשון נסתר, והתחנונים של סבא נפלו על אוזניים לא קשובות. "כך צריך לדבר איתכם, ר' שלמה זלמן", אמר לידידו מילדות.
סבא נפרד ממנו במרירות. "זייט געזונט וכל טוב". כמי שאומר: חבל שאנו נפרדים כך. סבא צעד לכיוון הכותל שותק ומכונס בתוך עצמו וכאוב מאד. לא הגיב כלום. היה לו לא טוב.
– ישנה אמירה מהדהדת בשמו: "בחצר שלי יש רק חתולים". זה נכון שכך התבטא?
אספר לך על מקורה של האמירה הזאת: בירושלים באחת השכונות ביקשו למנות רב שכונה יהודי ת"ח. כדרך העולם, היו שחפצו בו כרב והיו מתנגדים. הוחלט שישאלו את סבא. המתנגדים סברו וחשבו שכיוון שאותו רב כתב קונטרס עם הערות והשגות על ה'שמירת שבת כהלכתה', הדבר יעמוד לרעתו. הם לא הכירו את סבא…
המשלחת נכנסה לביתו. הגישו את הצדדים וסבא השיב: "אני מכיר אותו כתלמיד חכם, אבל האם הוא מתאים להיות רב או לא, בתחום הזה אינני מכירו כלל. תשאלו את הבן שלי שמכירו טוב ממני". הם לחצו לכאן ולשם אך ללא הועיל. הוא חזר על התשובה: "אינני יודע".
שמעתי איך שאחד מהם מפטיר ומנסה את מזלו: "הוא הרי כתב פעם נגד השמירת שבת כהלכתה". סבא הגיב: "הוא כתב הערות טובות". הם הבינו כי גם 'טענה' זו לא תועיל להם.
ואז אחד המשתתפים אמר: "אבל אחד מאנשי 'החצר' אמר לנו שהרב לא אוחז ממנו".
"מה אמרת?" סבא הגביה את קולו. "בחצר שלי?! לא יכול להיות ששמעת שום דבר, לא בעניין הזה ולא בשום ענין. בא נצא יחד לחצר ותראה שרק חתולים מסתובבים שם"…
זכורני את השניה הראשונה שחייכו ונהנו מהאמירה, ואח"כ עמדו מחוץ לחדר נדהמים. היתה להם הרגשה של בושה ותחושה של רוממות מהמעמד הנשגב. חשבתי בזמנו כי היתה להם זכות גדולה שהצליחו להוציא ממנו אמירה מדהימה שמהדהדת עד היום…
(קטעים מתוך שיחה עם הרב א' חפץ, מוסף שבת קודש כי תשא תשע"ה)
