באחד מתלמודי התורה עמד ילד להיכנס לעול תורה ומצוות. היות והתגורר בעיר מעט רחוקה, תכננו הוריו לעשות את מסיבת הבר מצוה באולם בעיר מגוריו. ילדי הכיתה נענו לכך בשמחה, ורשימת המיועדים להגיע הייתה די מכובדת.
אולם לאחד ההורים נודע על השמחה שמתארגנת, ולבו נחמץ בקרבו. בירור שערך העלה, כי רמת הכשרות באולם רחוקה מלהשביע רצון. גם מיקום האולם היה סמוך לאולמות בהם התקיימו נשפים בעלי אוירה לא מתאימה. הוא הורה אפוא לבנו בצורה חד משמעית, לא להשתתף בשמחה.
כששמע הילד כי ישנה הסתייגות רבה מכשרות האולם ומיקומו, מיהר להודיע זאת לחבריו. אם לי אסור, גם להם אסור! – אמר לעצמו. מצב זה יצר לחץ על החברים, שהחלו להישמט בזה אחר זה מכוונתם להגיע.
כשנודע הדבר למנהל החיידר, חשש מאד מההשלכות ומהצער הרב שייגרם לחתן הבר מצווה. הוא נכנס לכיתה והודיע בצורה חד משמעית, כי חובה חלה על כל הכיתה לנסוע לחגיגת הבר מצווה, בלי יוצא מהכלל.
כשנודע הדבר לאביו של אותו ילד, ניגש אל הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל לשאול את חוות דעתו.
וכך ענה לו רבינו: "אין ספק כי המנהל טעה טעות חמורה ב'שיקול הדעת'! היה אסור לו לחייב את הכיתה, גם אם זה נוגע לחלישות הדעת של חתן המצוות. אבל עתה, לאחר שיצאה חוות דעתו, עליך לשלוח את בנך למסיבה! על בנך וחבריו להפנים, כי דעת המחנכים והמנהל קובעת, ואין אחריהם כל ערעור!"