"לא תיראום כי ד' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" (ג', כ"ב)
מסופר בשמו של ה'בית הלוי', שהיה מספר על הרב מבריסק רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, שפעם בחוליו הרופא ציווה עליו דיאטה קפדנית. על פי פקודת הרופא, לא הגישו לו בשבת את מנת החמין (טשולנט) שהיה רגיל בה. אולם הרב מבריסק ביקש שבכל זאת יגישו לו את החמין, באמרו שמאכלי שבת לא מזיקים. ואכן, הוא אכל ולא ניזוק.
בחלוף שבוע, הגיעה שוב שבת, והפעם הגישו לו מראש את מנת החמין. אך הרב מבריסק סירב לאכול. והוא הסביר: "לפני שבוע בטחתי בה' שמאכלי שבת לא יזיקו לי, אבל השבוע הרי עלולה להתערב בי גם תחושת בטחון, הנובעת מכך שלפני שבוע לא הזיקה לי אכילת החמין… ברגע שהביטחון שלי איננו אך ורק בה', מחוייב אני לחשוש לדברי הרופא!"…
מדרגת הביטחון היא שיבטח האדם בה', ובעבור זה יהיה אצלו כאילו שכבר נגמר הדבר. ולא מיבעיא אם קיבל מהקב"ה הבטחה על כך, שאף שעדיין לא נתקיימה עליו לחוש שכבר נגמר הענין, והוא שייך לעבר ולא לעתיד, אלא אפילו במקום שאין הבטחה עליו לחוש כך!
דוגמא לזה מצינו בדברי הימים (ב יג, יד): "ויפנו יהודה והנה להם המלחמה פנים ואחור, ויצעקו לה', והכהנים מחצצרים בחצוצרות, וירעו איש יהודה" וגו'. ופירש ה'מצודת דוד': "תרועת ניצחון, כי בטחו בה' שינצחו במלחמה". הרי ענין נפלא מאוד, שבשעה שהמלחמה היתה להם פנים ואחור והיו בסכנה גדולה, כבר אז, מחמת בטחונם בה', הריעו תרועת ניצחון, כי הרגישו כאילו הם אחרי המלחמה ויצאו ממנה בנצחון.
כשהרציתי את הדברים לפני רבי יוסף ליס זצ"ל, אמר לי שענין זה מבואר בפסוק ורש"י בתהילים (יח, ד), שכתוב "מהולל אקרא ה'", ומפרש שם רש"י, וז"ל "בהלולים אקראנו ואתפלל לפניו תמיד, כלומר אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאוושע מאויבי", עכ"ל.
ובאמת יש כאן נקודה דקה מאוד. לדעת להפריד בין בטחון בחסדי השם ובין חסרון ביראתו יתברך, ומחיצה דקה כחוט השערה מפרידה בין זה לזה. המידה הראשונה היא מדרגה עצומה, והשניה היא כפירה בהיותו כל יכול. קשה מאוד להבחין הלכה למעשה ביניהן, ופעמים רבות רואים אנשים שאינם מפחדים, ואומרים: "יהיה טוב – ה' יעזור", ומי יודע אם הדבר נובע מגודל הבטחון, או, חלילה, מחסרון אמונה שאכן יכולים להגיע להם דברים קשים. אולי סתם חסרון שכל, כדכתיב: "וכסיל מתעבר ובוטח" (משלי יד, טז).
וכבר שמעתי בשם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל, שהיה אומר: אמנם הטור מביא שבראש השנה עלינו להאמין שהשי"ת יוציא כאור משפטנו, אך כל זה רק אם מבינים את העומק והחומרא שבחטא, אבל אצלנו פעמים רבות 'אמונה' זו נובעת מהמחשבה שהחטאים אינם כה נוראים והקב"ה טוב הוא ויוותר לנו, ואם כן, הרי אדרבה, על כך אמרו חז"ל (ב"ק נ ע"ב): "כל האומר הקב"ה ותרן" וכו', כך שמעתי משמו ז"ל, והדברים נפלאים.
השקרים הגדולים ביותר שקיימים בעולם
תמיד, לאורך כל הדורות, גם כשיהודים היו שרויים בעניות ובקשיים גשמיים מכל סוג שהוא, הם חיו עם הקב"ה, הם הרגישו שאין בעולם מושג של "צדיק נעזב".
אחד השקרים הגדולים ביותר שקיימים בעולם, הוא מה שנקרא 'ספרי היסטוריה'. אנו קוראים ורואים את התיאורים על העניות הקשה של אותם יהודים בעיירה של פעם – אבל אין בתיאורים אלו כל מושג על היופי והשמחה של כל יהודי פשוט בתוך העניות שלו.
באמריקה אומרים – "מצלמה אינה משקרת". ואני שואל – האם ישנו שקר כמו המצלמה?! נתאר לעצמנו יהודי עני, שקנה בפרוטותיו האחרונות כרטיס הגרלה, וזכה בפרס הראשון. אך לא היה לו כסף לנסוע לעיר הגדולה. מה עשה אותו יהודי? הולך ברגל… האם ניתן לתאר את תחושת של אותו יהודי ההולך בשמש היוקדת או בשלג הכבד שעות על גבי שעות, ללא צידה ובנעלים קרועות?… "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" – הלב של אותו יהודי מלא על גדותיו בשמחה עצומה! כל קשיי הדרך אינם כלום עבורו, לעומת המטרה אליה הוא צועד! האם תמונה של יהודי זה הצועד בדרך הקשה, כשכולו נוטף זיעה, יכולה לתאר אותו באמת – כפי מה שהוא? הרי הוא מיליונר! הוא גביר גדול!
אם מישהו היה מצייר תמונה של עיירה יהודית, האם הוא היה יכול לתאר הרגשה של יהודי? האם יש מישהו שיכול לתאר מה מרגישים אחרי שלוש שעות של לימוד בחשק, ב'געשמאק'? כמה חיים, כמה שמחה נותנת לנו התורה, כמה היא פותחת את השכל! האם מישהו יכול לתאר מה פירוש לחיות בעיירה ללא טלפון, ללא כלי תקשורת, ללא עיתונים, ללא כלום, ולחיות כל יום, כל היום רק עם התורה ועם הקב"ה? האם מישהו יכול לתאר זאת?!… וזה היה דבר פשוט וברור מאליו לכל יהודי – שהתורה היא החיים שלנו, ובה אנו מוצאים את הקב"ה ואת הנצחיות.
התורה היא מקור החיים והשמחה של היהודי!
(לקט מתוך הגדה של פסח 'תפארת שמשון')