הגה"צ רבי יצחק משה מוזס זצ"ל, האדמו"ר מקראלי, היה בבחרותו מתלמידי ישיבת 'מאמר מרדכי' – נדבורנה. לרגל יומא דהילולא הארבעים של האדמו"ר בעל 'דבר חיים' מנדבורנה זצ"ל, ט"ו טבת תשל"ח – תשע"ח, נערכה עמו שיחה מרתקת רצופת זיכרונות מחיי הישיבה ומדמותו של הרבי (פורסמה בשעתו בגיליון 'נדברה נא' שע"י מכון 'דבר חיים' – נדבורנה, והובאה בגיליון 'באר בשדה' – ויחי תשע"ט). חלקים ממנה הבאנו כאן, לרגל יומא דהילולא.
בתחילת השיחה סיפר האדמו"ר מקראלי זצ"ל מעשה מעניין, שבעקבותיו הגיע בבחרותו ללמוד בישיבת נדבורנה:
אמי ע"ה הייתה ניצולת שואה שעלתה ארצה לאחר המלחמה, והתגוררנו בשכונת בתי אונגרין בירושלים. היו לנו קרובי משפחה בבני ברק, ולפעמים הייתה נוסעת אליהם. והיות והתחנה הראשונה של האוטובוס בבני ברק היה על יד רחוב מינץ, הזדמן לה פעם לעבור במקום ואז ראתה את בית המדרש. למקרא השם "נדבורנה" התעורר בה זיכרון עתיק, והיא נמשכה בעבותות להיכנס פנימה. היא נזכרה במעשה מסבתה ששמעה בקטנותה, ומאז נשאר השם נדבורנה חקוק בזכרונה.
הסבתא הייתה אישה צדקנית שהתגוררה בהונגריה, והייתה מופלגת בצדקותה עד שהדבר הפך למושג. פעם אחת עלה בדעתה שהיא רוצה להתענות תעניות משבת לשבת… ומהחלטה למעשה היא החלה לצום. בני המשפחה ניסו להניא אותה, הסבירו לה שדבר זה אינו שייך לנשים, אולם ללא הצלחה, היא הייתה נחושה בדעתה ואיש לא הצליח לשדלה. רבים וטובים ניסו, רב העיירה הפציר בה, אך הדברים כולם נפלו על אוזניים ערלות והיא הלכה ונחלשה עד כדי סכנת נפשות. לבסוף הצליחו להשפיע עליה שתיסע לשאול את פיו של אחד מצדיקי הדור, וככל שיורה לה כך תנהג. הפכה בדעתה לאן לנסוע, ובחרה לנסוע לבישטנא אל הסב"ק הרבי ר' מרדכי זי"ע.
הגיעה אל בישטנא בשארית כוחותיה בלוויית בני משפחתה, ומיד פנתה להיכנס אל הרבי. כאשר הסבא קדישא שמע מפיה ומפי בני המשפחה במה דברים אמורים, הבין מיד בחכמתו כי באם יורה לה שלא לצום הרי שלא תשמע בקולו. מה עשה? אמר לה כי אכן חשוב מאד עבורה לצום ולהתענות, אלא שלאו דווקא משבת לשבת, אלא שני וחמישי הוא די והותר… היא קיבלה את דבריו משום שהיה בהם הסכמה מסוימת לדרכה, וכך ניצלו חייה.
כיון שנזכרה אמי במעשה, החליטה שעליה לבקר בבית הצדיק נכדו של הרבי ר' מרדכי'לה, ומאז החלה לפקוד את מעונו של רבינו כפעם בפעם, להניח לפניו את שאלותיה ולבקש את ברכות פיו בכל עת מצוא. בעקבות כך, בהיותי בחור צעיר גמרה אמי אומר לשלוח אתי ללמוד בישיבת נדבורנה, לקיים "הווי גולה למקום תורה".
**
מעודי הבחנתי אצל הרבי בהנהגה מעניינת בדרך גישתו אל הבחורים, ובחכמה יתירה נהג כן, לדרוש מכל אחד כפי כוחו ודרגתו, על דרך שאמר שלמה המלך "חנוך לנער על פי דרכו". וכך הייתה דרכו: כאשר ראה אצל אחד התלמידים המצוינים דבר שהצריך הערה ומוסר, לא חסך במילים אלא העיר בדברים חודרים ומפלחי כליות. אולם הבחורים שלא נמנו על המצוינים, הם לא שמעו מהרבי שפה זו… אליהם תמיד דיבר בדברים נעימים, ונהג כלפיהם על פי רוב בימין מקרבת ואמירה רכה.
זכורני שפעם נכנסתי לבית מדרש תוך כדי ויכוח עם בחור אחר מהישיבה, והקולות עלו יותר מהמידה. בדיוק שמע זאת הרבי, והוא פנה אלי מיד והעיר את תוכחתו: "וכי כך מתנהג בן תורה? מתווכח בקולי קולות… הרי 'דברי חכמים בנחת נשמעים', בעדינות ובדרך ארץ". ואילו לבחור שלצדי לא אמר מילה, משל לא היה כלל חלק בוויכוח הזה… ואמנם מתחילה הציקה לי המחשבה הזאת, אך לאחר ההתבוננות הבנתי היטב כי במכוון עושה הרבי כך, שכן אילו יגער בבחור פלוני, למחר הוא עוזב את הישיבה ומי יודע לאן ילך… ואכן לימים הוכח שהנהגתו המחוכמת הייתה סוד הצלחתם של בני הישיבה, שעלו כל אחד עפ"י דרכו על התלם הראוי לו ועל המסילה העולה בית קל.
**
בזכרוני מעשה נאה שאירע פעם: על יד ביהמ"ד התגוררו בעבר שכנים רעים שאינם שומרי תורה ומצוות, והיו מתנכלים הרבה באמתלאות והצקות שונות לחסידים. הם היו מתלוננים על שכביכול מרעישים ומפריעים למנוחתם וכיו"ב, והיו אלו דברים חסרי שחר שכל מטרתם להציק. פעם לא הסתפקו בהפרעותיהם שלהם בליל שבת, אלא הגדילו לעשות כאשר הגישו תלונה במשטרה על הרבי והחסידים שעורכים את שולחן השבת באישון ליל, ומפריעים בזמרתם וקולותיהם.
באו מספר שוטרים לבית המדרש לברר את הדבר, והסבירו להם החסידים שכאן בית מדרש של רבי צדיק אשר עורך את שולחנו ותפילותיו, והכל בנעימות וכדרך העולם ללא שום הפרעות חלילה למאן דהו. אך אלה לא השתכנעו, ונקבעה פגישה עם הקצין הממונה עליהם כדי להסביר לו את מהות בית המדרש והקהילה. בפגישה דיברו על לבו והסבירו לו שאך התנכלות היא על בית נדבורנה מצד השכנים צרי העין, ובאמת אין כאן שום הפרעה, והלה אשר שמע כי בית המדרש עומד בראשות אדמו"ר, ביקש להיפגש בעצמו עם הרבי כדי לדבר עמו על כך. הסכים רבינו לקבלו, וקבעו לו זמן.
כשהגיע הציג את התלונות שהשכנים מתלוננים כנגד החסידים, ואז אמר לו הרבי: "תדע ששקר דוברים האנשים הללו, ובאמת אפשר לישון טוב מאד ואין כל הפרעה. הנה, אני יושב כאן בבית המדרש בראש השולחן מדי שבת, ומשני צדי השולחן יושבים אנשים. ומה אומר לך, מספר לא מבוטל מהם ישנים טוב מאד בעיצומו של ה'טיש'… ואין הם בבניין סמוך, או בחדר סמוך. יושבים הם כאן בפנים, בתוך כל הרעש!… אלא על כרחך שרק עלילה היא זו ותו לא". הקצין התרשם מכך, ובשבת הקרובה בא לראות בעצמו. הוא ראה שאכן חסידים מנמנמים על השולחן, וביטל מיד את התלונה…
**
סיפורי מופת רבים נראו עין בעין בעת עריכת השולחנות, ומרוב שכיחותם כבר לא התפעלו מהם… שבת אחת בעת עריכת השולחן מזג הרבי משקה בירה אל הכוסות שהיו סדורות לפניו, ולאחר שמילא שורה אחת, אמר שכל מי שיקבל כוס משורה זו יזכה בבן זכר! היה שם יהודי שהתגורר בשיכון ויזניץ והקפיד לבוא בכל שבוע לטיש מהקצה השני של העיר. ולו היו רק בנות, ומאד השתוקק שיהיה לו בן זכר. כיון ששמע את דברי הרבי, מיד קם ונדחף לקבל כוס מהשורה ההיא, ואכן הצליח, ולתקופת השנה נולד לו בן, והוא בנו יחידו. ובדקו אז ומצאו שכל מי שקיבל מהשורה ההיא אכן זכה לבן לאחר תקופה.
שוב היה מעשה (וכמדומה שהיה זה בשנת תשל"ה לערך) בשולחן הטהור של פרשת שמיני פתח הרבי לפתע ואמר, שכל מי שיבוא אליו במהלך השבוע הקרוב, פרשת תזריע, יזכה לזש"ק. עוף השמים הוליך את הקול, ולאחר שבת החלה נהירה המונית לבית הרבי, של המוני אנשים מקרוב ומרחוק שבאו להתברך מפיו כדי שתתקיים בהם ההבטחה…
**
בחודש אלול היה רבינו שרוי בתענית דיבור מתחילתו ועד סופו, וכל היום ישב ספון בחדרו וכמעט שלא ראה פני איש. אם היה צריך משהו, היה מביע את עצמו באמצעות פתקים. לפעמים כשהרבי היה רוצה לקרוא למישהו או שנצרך לאיזה ספר מבית המדרש, היה רושם את מבוקשו על דף, ומשליכו אל היכל בית המדרש מבעד לאשנב שהיה קבוע לו ברצפת החדר ממעל לבית המדרש. כשהבחין המבחין בפתק הנופל, היה ממהר להרימו ולקרוא את הכתוב בו, ומעביר את השליחות לנמען שעל הדף.
היה עמנו בכולל אברך חשוב, תלמיד חכם ובר דעת שהרבי חיבבו מאד, והלה ניחן בקול נעים וערב והיה נוהג מדי פעם לסלסל בגרונו אי אלו קטעי חזנות. בפרט בימי חודש אלול, היו שפתיו מדובבות קטעים מתפילות הימים הנוראים, וכאמור, מדי פעם היה מרים את קולו בנוסח זה או אחר.
פעם השליך לו הרבי פתקא מן החלון, בה נרשם "לכבוד הרב… שיחי'", ותחתיו רשם את לשון הפסוק בירמיה (י"ב ח') "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה"… התכוון הרבי בדרך צחות ומליצה לרמוז לו, שלא יתגאה ולא תזוח עליו דעתו בשביל קולו הנאה…