בלימוד התורה בצער ישנה מעלה גדולה ועצומה, שהיא בודאי חלק מ'התורה מתקיימת'.
שמעתי מבן דודי, הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל שליט"א, מראשי ישיבת מיר, כי שמע פעם מבן תורה אחד סיפור נפלא בשם סבו, שזכה להכיר את מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, והיה עד ראיה למקרה המופלא הזה.
הסב סיפר, כי פעם הגיע אל ה'חפץ חיים' יהודי זקן וירא אלוקים שנאלץ עשרות שנים לעסוק לפרנסתו, ורק לעת שיבה החל לעמול בתורה. על אף החלטתו הנחושה, הדבר היה קשה לו מאד, שכן לא הורגל בכך מעולם. אולם הוא לא נרתע והמשיך להגות בתורה במסירות נפש, ולאחר תקופה ממושכת של התאמצות כבירה הצליח לסיים… דף גמרא אחד!
בא אותו זקן לפני ה'חפץ חיים' כשהוא שבור ורצוץ. שטח בפניו את כל אשר קרהו, ונפשו בשאלתו: "האם יש טעם להמשיך כך?"
היה זה לעת זקנותו המופלגת של ה'חפץ חיים', והוא הניד בראשו וחזר על שאלתו של הזקן כמשיח לעצמו לפי תומו: "אז היהודי שעומד כאן מבקש עצה, האם מי שלמד מאה דפים כדאי לו להמשיך…"
שמע השואל את דברי ה'חפץ חיים', וחשב כי עקב גילו המופלג כנראה הוא לא שמע טוב, וחזר בקול רם יותר כמבקש לתקן: "רבי, לא מאה דף, דף אחד! זה כל מה שהספקתי…". אך שוב היה נראה כי ה'חפץ חיים' לא שומע, ושוב חזר: "היהודי שואל האם כדאי ללמוד עוד אחרי שהספיק מאה דף… ".
רגע לפני שהזקן החל שוב לתקן את ה'טעות' בשלישית, המשיך ה'חפץ חיים' ואמר לו: "בני, שמעתי אותך היטב היטב. אבל כיוונתי לדברי חז"ל שאמרו כי יפה אחד בצער ממאה שלא בצער. נמצא שאתה שכל כך התאמצת והשקעת – למדת למעלה ממאה דפים!…"
למדים אנו, כי עמל התורה הוא המפתח החשוב ביותר למי שרוצה שהתורה תתקיים בידו, זאת לבד מהחשיבות העצומה של עמל התורה מצד עצמו.
מרן ה'סטייפלער' זצ"ל כותב במכתב ('קריינא דאיגרתא', אגרת סח), כי שעה אחת של עמל התורה בדורנו חשובה יותר מאלף תעניות! כוונתו ככל הנראה לדברי הגמרא המפורסמים (מכות, שם) שהקדוש ברוך הוא אמר לדוד המלך כי לימוד התורה שלו חביב לפניו יותר מאלף קרבנות שעתיד שלמה בנו להקריב על גבי המזבח.
הבה נתעכב לרגע ונתבונן מה כותב כאן ה'סטייפלער': בדורינו אין קרבנות, ובמקום זאת, אדם יכול לבוא ולהתפאר כי הוא צם וסיגף את גופו אלף תעניות במשך למעלה משלוש שנים תמימות. כאשר נשמע על אדם כזה ודאי נעמוד לפניו בהכנעה. נתייחס אליו בשיא הכבוד והערצה. אולם עדיין לימוד התורה בעמל ויגיעה, חשוב יותר! מדהים!
מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל היה רגיל לחזור על המשפט הקולע ששמע מפי מרן ה'חזון איש' זצ"ל בענין עמל התורה מתוך הדחק: "דֶעֶר אֵייבִּישְׁטֶער הָאט דָאס לִיבּ". ["הקדוש ברוך הוא אוהב את זה"].
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')