נשאל רבינו ע"י מנהלי 'תומכי תורה' בישיבה, שקבלו סכום מעות, וכתב להם הנותן שהוא עבור 'קמחא דפסחא', האם עליהם להשתמש בהם לצרכי הקמח והמצות דווקא כל' הפוסקים, והשיב רבינו דכל צרכי החג, לרבות בגדים וכדו', הריהם בכלל 'קמחא דפסחא'.
●●●
במשך כל זמן הבדיקה, היו בני הבית נצבים סמוך לרבינו, להשיב בפרטות לשאלותיו על כל המקומות, ארונות ומגירות, אחורי המטות וכדו', אם נבדקו ונוקו כראוי. וכמו כן היה שואל אז על כיסי הבגדים וילקוטי הילדים וכו', אם נוקו ונבדקו כדין. והשיב לשואלים, שאין לסמוך על הודעה כללית שכל הבית נוקה היטב, כי מפני ריבוי המקומות והכלים וכו', עלולים לשכוח לנקות חפצים מסויימים, ולכן יש לברר הכל בפרטות.
השיב רבינו לשואלים אודות ההנהגה הרצויה בניקיון הבית לקראת הפסח, שאם כי ע"פ ההלכה נמסרו לנו כללים ברורים, ואין חיוב כלל להוסיף עליהם, מכל מקום כבר נהגו אמותינו מעולם להרבות יותר בעסק זה, כמו שהזכירו כבר הראשונים. וידועים דברי הרדב"ז, שחיפש טעם לחומרא דחמץ, וסיים: "על כן אני סומך על מה שארז"ל במדרשות, כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה, ולכן גרש יגרש אותו האדם מעליו, ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל". וטרחה זו גם מועילה להחדיר בלבבות חומר איסור חמץ, ולכן יש לנשים לעשות כמנהגן, ואף האנשים יסיעו בידן לפני כפי הצורך, ויכלכל כל אדם מעשיו בהשכל וביושר.
ויצוין עוד, שקרא פעם רבינו אליו תלמיד שהיה יתום מאב, טרם שובו הביתה לקראת חג הפסח, והדריכו שבשעת בדיקת חמץ, ישתדל שלא להאריך כלל יותר מן הנחוץ לקיום החובה כדין, כי מעמד זה של הבדיקה הריהו קשה וכואב ללבה של אלמנה, בהזכרה על כל צעד ושעל באופן הבדיקה של בעלה, ויש, אפוא, לשקול היטב במאזני שכל טוב ויראת שמים, ולתווך בין הזהירות היתרה מלצער אלמנה ובין חובת היום. והדריך רבינו את מחנכי תשב"ר, שבשיחותיהם לחניכים אודות מצוותיה של תורה, יש להזהר מאד מלטשטש את התחומים, ושנות הילדות הן הזמן לחקוק בקרבם את משמעותן המעשית של המצוות כפשוטו, וכן בכל כגון דא, וכמאמר החכם מכל אדם: "חנוך לנער על פי דרכו", ואז גם לכשיגדל וישכיל בטעמי המצוות ורמזיהן, לא יסור מפשוטן, וזה וזה יתקיימו בידו.
●●●
ונשאל רבינו אודות ספה שיש בה חורים, שדרכם נכנס חמץ לחלקה הפנימי, וכשתוחב ידו לשם מוציא תדיר פרורי חמץ, אך אי אפשר לנקותה לגמרי. והורה דכיוון שיכול להגיע לחמץ בעי מחיצה (מלבד הביטול), ולכן יפרוס עליה מפה וכדו', באופן שיכוסו כל החורים כיסוי המתקיים (ולכשיעשה כן מותר אף להשתמש בספה בפסח כרגיל).
●●●
פעם הציע חוקר אחד לפני רבינו עצה שטיכס, לעמוד על מדות הטפח והאמה וכו' המדוייקים, על ידי שיבדקו חכמי המדע מהו שיעור הזמן עד שמחמצת עיסה, וכיוון דקיי"ל זמן זה הוא אורך הליכה בינונית בזמן זה, וידעו שזהו מיל, וממילא ידעו מדת האמה וכו'. והשיב רבינו: "מלבד שכמה עקולי ופשורי יש בדבר [דהלא הם עצמם סוברים שזמן החימוץ נשתנה, וגם איך ישערו הליכה בינונית ועוד], עיקר השקפה זו בטעות יסודה, שהרי גם לו נניח שיגיעו לידי החלטה מהו בדיוק המצב הקרוי 'חימוץ' לפי דעתם, ולפי זה יבדקו, ויגיעו לשיעור זמן מסוים [והבליע רבינו בתוך הדברים ואמר: 'לבטח יהיה זה י"ח דקות'…], אין זה אלא טעות, כי ברור הדבר שתהליך החימוץ מתחיל מיד עם נתינת המים בקמח – שאילולא זאת לא היה מחמיץ גם אח"כ – ולאידך גיסא בודאי נמשך ונתווסף החימוץ גם לאחר הזמן שכבר נעשה חמץ, אלא שחכמינו זכרונם לברכה, ברוח קדשם ובחכמה המסורה להם מסיני, קבעו בדיוק מהו שיעור החימוץ שאותו אסרה תורה, ודבר זה אי אפשר לעמוד עליו בחקר אנוש כלל וכלל".
ולענין זמן חימוץ העיסה, כששוהה בלא עסק לאחר שנתחממה, אמר רבינו דאין לזה שיעור קבוע, אלא כל שניכר שהעיסה נעזבה ואין מתעסקים בה, ומסתבר שהוא יותר מדקה אחת (ולפעמים הזכיר שיש שנתנו שיעור של שתי דקות).
●●●
ובזמן שהיתה אפיית מצות המכונה מהודרת יותר, קיים רבנו המצוה בהן. וכן הי' מייעץ באותן השנים שמי שאין מנהג אבותיו לאסור בהחלט מצות מכונה, יאכל מצות מכונה גם לכזית מצה בליל הסדר, אם אין לו מצות יד שהוא בטוח בהידורן. (וסיפר שהיו מגדולי ירושלים שרצו בתקופה מסוימת לאסור האפיה ביד, מפני רוב הקלקולים שהיו בהן ע"י פועלים שאינם ראויים), אולם כשאכשר דרא ונשתכללו אפיות מצות היד, בפרט ע"י "חבורות", הורה לשואלים דאף מי שעד אז הקפיד לאכול דוקא מצות מכונה, ראוי ליקח מצות היד המהודרות, אם אפשר לו לחוש לדעת המחמירין בענין כשרותן של מצות מכונה, למצוות אכילת מצה בליל ראשון. אולם בשאר ימי החג השתמש במצות מכונה, ואף בשנים האחרונות, כשהיתה רוב אכילתו ממצות יד, מכל מקום אכל גם מצות מכונה. וכהיום, שישנן מצות מהודרות הן מאפיית יד והן מאפיית מכונה, הורה רבינו שהרוצה לשנות מנהגו ממצות יד למכונה, צריך להתיר נדרו, והפתח יהא שאילו היה יודע שיקשה עליו לעמוד בהוצאה הגדולה של מצות יד, לא היה מקבל על עצמו, וכדו', אבל אין לעשות פתח מהחרטה ויאמר שמתחרט על כך שנהג במצות יד, דפשיטא שאין מקום להתחרט על כך. וגם בני ביתו הגדולים יתירו הנדר, ולא סגי במה שהוא לבדו מתיר, דכיוון שנהגו כן גם הם על פיו, חלה כבר עליהם הקבלה. ורבינו היה עומד במקום האפיה לעקוב ולהשגיח על כל עסק הכנת המצות, והיה שופך המים לקערת הקמח, ובשנים שגם פעולה זו נעשתה ע"י המכונה, היה מפעיל את המכונה ע"י לחיצת הכפתור.
ופעם הזכיר רבנו בהתפעלות דברי ה'חתם סופר' בתשובה (השמטות לחו"מ סי' קצ"ו), שבקהילתו נעשה עסק האפיה בזריזות גדולה, עד שמתחילת הלישה עד גמר האפיה הוא ב' וג' מינוטין, והגיב אחד השומעים שאולי כתב כן ה'חתם סופר' לזרז התלמידים, והיסהו רבינו בגערה: "איך תרהיב עוז להתייחס בצורה זו ללשונו הטהורה של רבינו החתם סופר"…
(מתוך 'הליכות שלמה')