הסיפור שלפנינו התרחש בעיר פתח תקוה, בתקופה שבה נבקעה חומת הברזל ורבים מיהודי גולת רוסיה עלו לארץ הקודש. היה זה באחת השבתות, כאשר עם תחילת תפלת 'נשמת' נכנס לבית הכנסת ישיש בלתי מוכר, מלווה ונשען על ידיו של איש צעיר יחסית שנראה היה כבנו.
למשך זמן מה עמדו האב ובנו נבוכים בפתח בית הכנסת, בוחנים את המתפללים מכף רגל ועד ראש, ורק לאחר מכן פסעו פנימה בהססנות. השניים לא ידעו להתפלל, ונראה שהם אף לא ידעו שהם אמורים להתבייש בכך… לאחר שבעים שנות ניתוק תחת שלטון הקומוניסטים נראה היה עבורם הביקור בבית הכנסת כאטרקציה חביבה ומעניינת.
נראה היה שמלכתחילה נקלעו למקום בטעות, במהלך הליכת בוקר משותפת, אך זכרון עמום שהתעורר בליבם גרם להם להיכנס, ולבסוף אף להתיישב על אחד מהמקומות הפנויים ולהתבונן סביבם בסקרנות.
בהגיע שעת אמירת 'שוכן עד' הגיש הגבאי את אחד מהמתפללים לפני התיבה. האיש התברך בקול ערב, והוא נהנה להנעים באמצעותו את סדר התפילה. תוך כדי שהלה סלסל בקולו בנעימת תפילת 'שוכן עד', נראו דמעות בעיניו של הישיש, ועל פניו אותות התרגשות.
בעוד הבן שישב לצידו הביט סביבו במבט קפוא, על האב נראה היה כי הוא מסתמר יותר ויותר למקומו. הוא עקב אחר שליח הציבור לאורך כל התפילה, התרגש איתו בתפילת 'א-ל אדון', דמע בניגון ה'קדושה', ונעמד עם כולם במעמד הוצאת ספר התורה מהארון.
בעל הקורא החל לקרוא בפרשת השבוע, ובעיצומה של קריאת 'שני' נדהמו כולם לראות את האורח הישיש קם ממקומו וצועד נמרצות לעבר הבימה. הוא ניגש לגבאי וביקש ביידיש במבטא ליטאי כבד שיעלוהו לתורה.
הגבאי המופתע נענה והעלהו ל'שלישי'. מאן דהוא התנדב להשאיל לו את טליתו, והישיש החל לברך את הברכות בעל פה, בקול עמוק ואיטי וברטט של התרגשות: 'אשר בחר בנו מכל העמים'… דממה מוחלטת שרתה בבית הכנסת כאשר סיים בעל הקורא את קריאתו וכולם הקשיבו בדריכות לישיש הבוכה את המילים: 'וחיי עולם נטע בתוכנו'.
עם סיום הברכה לא עזב הישיש את מקומו. הוא הרכין ראשו על הבימה ובמשך דקות ארוכות התייפח בבכי תמרורים. הוא לא נרגע עד שבנו קם ממקומו והרגיעו באמצעות בליל משפטים מהירים שנאמרו בשפה זרה.
הישיש חזר למקומו, ההמולה שככה והקריאה נמשכה כסדרה.
כשהסתיימה התפילה ניגשו כמה מהמתפללים אל הישיש שעדיין ישב במקומו, ביקשו לשמוע מפיו מי הוא, מהיכן הגיע ומה גרם לו לבכות כל כך בסיום הברכה.
בתגובה סחף הישיש באחת את השומעים אל ימיה הגדולים של וילנא, עיר הולדתו.
הישיש החיה באזני שומעיו את אותה עיר גדולה לאלוקים אשר רבים מבניה האירו את שמי היהדות. הנה קם וניצב לנגד עיני רוחם של השומעים ביתו של הגר"א – פאר יהדות וילנא – ולא רחוק משם המנזר שבו נכלא גר הצדק הנודע. הנה בתי המדרש המלאים בתלמידי חכמים וב'בעלי בתים' יראים ושלמים, והנה שיעורי התורה הרבים שנמסרו על ידי גאונים וצדיקים למול אזניהם הכרויות של יהודים כשרים ותמימים שכל מגמתם היתה לעלות ולהתעלות בתורה ובחכמה.
'כמה חודשים לפני שהגעתי למצוות', שח הזקן, 'שמעתי את אבי ואימי ממתיקים ביניהם סוד על המשך דרכי בחיים. אימי עליה השלום ביקשה שאמשיך ללמוד בישיבה, בעוד אבי נטה יותר לשלוח אותי למוסד חיצוני.
אבי, שדגל בליברליות ובעצמאות, טען כי לימודיי בגימנסיה יחזקו את תודעתי היהודית. לדעתו, בכך שאשמור מצוות כיהודי בודד בין הגויים, אהפוך ליהודי בוגר בעל אישיות מוצקה ודעה ברורה.
אבי התעקש לרשום אותי לגימנסיה, וכך מצאתי את עצמי לאחר כמה שבועות לומד בגימנסיה לשביעות רצונו. ארבעה חודשים לאחר מכן, לקראת השבת שבה מלאו לי שלוש עשרה שנה, כבר שיננתי בשקידה את עליית ה'מפטיר', ובשבת קודש עליתי לתורה, מלווה בחיוכו הגאה של אבי ובדמעותיה המתחננות של אימי.
כאשר ירדתי עם אבי מבימת הקריאה לקול שירת המתפללים, קם ממקומו גאון הדור, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, ובעודו לוחץ את ידו של אבי ל'מזל טוב', לחש באזניו בתקיפות: "אבא יקר, לטובתך ולטובת בנך מבקש אני להזהירך, כי אם לא תחזור בך ותוציא באופן מיידי את בנך מהגימנסיה, הרי שיכול אתה להיות מובטח כי יחלפו שנות דור עד שהוא יעלה לתורה בשנית'.
אבי הקשיב בהכנעה לדבריו של גדול הדור, אך בפועל הוא לא שינה את דעתו. כיום, שבעים שנה לאחר אותו מקרה, יכול אני להעיד נאמנה כי רבי חיים עוזר צדק. זמן מה לאחר מכן, בהשפעת החברה הקלוקלת בגימנסיה, נטשתי את יהדותי, ומאותה שבת ועד ליום זה לא עליתי לתורה ולו פעם אחת בודדת.
מאז שעלינו לארץ ועד עתה עברתי כאן פעמים רבות, אולם רק היום, מבלי להבין מדוע, נמשכתי להיכנס לבית הכנסת פנימה. כאשר החל בעל הקורא לקרוא הבנתי מדוע נמשכתי להיכנס; זו היתה הקריאה שקראתי בשבת בר המצוה שלי. כעת תאמרו לי אתם, האם אוכל שלא להתרגש?'
'הגאון רבי חיים עוזר צדק', אמר הישיש בעצב, תוך כדי שמבטו נופל על בנו גלוי הראש שישב לא הרחק משם והקשיב לדבריו של אביו מבלי להבין מילה.
המתפללים התפזרו לבתיהם, ורק הישיש נותר בבית הכנסת, מסביר לבנו בשפה הרוסית את כל אשר ארע עימו.
(עלון 'וכל מאמינים' ע"פ 'מאורות הדף היומי')