הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע ראה פעם את הרה"ק רבי אהרן מבעלזא כשהיה אברך. נענה הרה"ק משינאווא ואמר: "פון דעם יונגערמאן האט דער יצר הרע אינגאנצען פארגעסן" [-מאברך זה שכח היצר הרע לגמרי]…
לימים אמר על הרה"ק יעקב יוסף מסקווירא זצוק"ל: "דער יצר הרע פארגעסט נישט פון קיינעם, דער יונגערמאן האט עם געמאכט פארגעסן!" [-היצר הרע אינו שוכח מאף אחד, האברך השכיח אותו מעצמו]…
הגאון הצדיק רבי וועלוועל צ'צ'יק שאל פעם את מרן הבריסקער רב זצוק"ל אודות הרבי מבעלזא: "איך יתכן שילוד אשה חי ללא אכילה ושתיה וללא שינה?". ענה לו הרב מבריסק: "דעם בעלזער רב קורמעט מען פון הימל" [-את הרבי מבעלזא מאכילים משמים]…
כידוע, התגלגלו אצל הרבי הקדוש מבעלזא סיפורי מופת רבים מספור, ורבים האנשים שזכו אצלו לישועות מפליאות. עיניו הקדושות חזו למרחוק ללא הגבלת זמן ומקום, והוראותיו שלפעמים היו נראות שאינן שייכות למציאות היוו הוראות חיים לשומעיהם.
נספר כאן סיפור אחד מני רבים, סיפור הבא ללמד על הכלל כולו. הסיפור נלקח מתוך הספר 'עובדות וסיפורים' (להרב הגאון ר' יצחק אליעזר יאקאב שליט"א):
במוצאי שבת אחרי הבדלה היו החסידים נכנסים אל הקודש פנימה ועוברים אצל הרבי לברכת 'א גוטע וואך', ובהזדמנות זו היו מזכירים כל אחד את המעיק על לבו. זה מזכיר חולה הזקוק לרפואה שלמה, וזה מזכיר מישהו שממתין כבר שנים לזרע של קיימא, אחד מבקש ברכה להצלחה בעסק, והשני בא לשאול על שידוך שהוצע לו, וכן הלאה.
פעם אחת כשהרבי שהה בירושלים, הכריז הגבאי ר' שלום פויגל אחרי הבדלה: "בפקודת הקודש לא יוכלו להיכנס פנימה רק אלה הבאים מחוץ לעיר". כל החסידים הירושלמים התאכזבו, אך מדברי הרבי לא זזים.
היה שם בין האנשים יהודי שבא מבתי הונגרין ורצה לשאול שאלה דחופה אודות שידוך שהוצע לו. הוא כבר המתין כמה ימים ולא הצליח להכנס, והצד השני אינו מוכן לחכות יותר. הוא ניסה לבקש מר' שלום שיכניס אותו, אבל ר' שלום התעקש ואמר לו: "אתה לא נכנס בשום פנים ואופן".
הסובבים ניסו לדבר על לבו של ר' שלום: "הרבי בודאי לא התכוין לזה, זה מקרה מיוחד, ואתה חייב להכניס אותו", אך ר' שלום לא זז מעמדתו. באין ברירה הלך אותו האיש הביתה, ואכן אותו שידוך התבטל.
בין האנשים שנכחו שם היה הרה"ח ר' אשר יאקאב ז"ל (חתנו של הרה"צ רבי וועלוול אייזנבאך זצ"ל), שהמתין גם כן כמה ימים להיכנס למרן הרבי זצוק"ל. ר' אשר הכיר את האיש, והרגיש בלבו כעס על ר' שלום. איזה עקשן הוא הגבאי הזה, אין לו טיפת לב, בגללו התבטל השידוך וזה אפילו לא מזיז לו…
עברו כמה ימים והגיע תורו של ר' אשר להיכנס אל הקודש פנימה. בעודו מהרהר אודות התנהגותו המוזרה של הגבאי, הוא שומע לפתע את הרבי מבעלזא ממלמל לעצמו בשקט: "אז א שידוך איז נישט באשערט, וואס קען איך טוהן?" [-אם שידוך לא נגזר מלמעלה, מה אני יכול לעשות?]…
(גיליון 'מתיקות הדף היומי')
ישועה בו במקום
לפנינו סיפור נוסף, ככתבו וכלשונו של בעל המעשה.
לפני מספר שנים הוצרכנו לישועה עבור בן משפחתנו שיחי', וכמה וכמה הרפתקי חווינו על בשרנו, כאשר על אף הקשיים התחזקנו באמונת אומן. והנה בשנה שעברה [=תש"ע] קראנו במאמר [ב'המבשר תורני'] על מה שאמר הגה"צ אבד"ק קטמון, שהיה היחיד שהתבקש להספיד את הרה"ק מבעלזא זי"ע לפני מיטתו, ובסיום דברי ההספד אמר לפרש את הפסוק 'ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך' – שכשרבנו הקדוש היה בחיים חיותו נכנסו בפנים אל הקודש לבקש ולהתחנן לעזר ותרופה, והיה 'ישלח עזרו מקודש', וכעת נשאר לנו רק ציונו הקדוש – 'ומציון יסעדך', הציון ייתן לנו סעד, שנבוא להשתטח ולבקש ישועות ורפואות.
אחר קריאת הווארט חשבתי, מי ייתן לי אבר כיונה ואעופה למקום שכונת קודש הקדשים… אך מטרדת הזמן ומריחוק המקום שבחו"ל לא יצא הדבר לפועל, אמנם הווארט נשמר בזיכרוני.
השנה [=תשע"א] בחודש אב נסענו לארץ ישראל אני ומשפחתי, בעקבות הצעה רצינית שנראתה מאד משכנעת, ולאחר בירורים אצל קרובים וידידים, מה' יצא הדבר והגענו לירושלים עיר הקודש, ולאחר שנפגשו ב' הצדדים נתחוורו עוד פרטים שאכמ"ל ויצאנו במפח נפש גדול, וא"א לתאר את השברון לב בו היינו שרויים.
לפתע נזכרתי מה שראיתי שנה שעברה, ומהכא להתם עלינו לבית החיים לציון המצוינת שבהר המנוחות לשפוך שיח לפני בוכה"ע, ושם נפרצו מעינות תהום. מה אומר ומה אדבר, שפכנו מר לבבנו לפני שוכן מרומים והרגשנו בחוש שהמקום אשר אתה עומד שם אדמת קודש היא.
ובתוך הדברים היה ע"י הציון אחד שהתעסק בהדבקת המודעות לרגל יומא דהילולא, ושם נאמר בשם הרה"ק מבעלזא זי"ע שמי שתורם למוסדותיו הקדושים כאילו נתן לו פדיון נפש, והודענו לאברך הנ"ל שבכוונתנו להרים תרומה הגונה למוסדות הרה"ק זי"ע.
ולאחר שנוצר הקשר בינינו והתברר לאברך בשל מה הגענו לארץ ישראל, וכל מפח הנפש שחווינו, הציע לנו את בת משפחתו… לא אאריך בפרטים, אבל סוף דבר שבאותו שבוע בשעטו"מ שברנו צלחת למז"ט.
העליתי הדברים על הכתב, כדי ליתן שבח והודיה למי שאמר והיה העולם, ולפרסם מה גדלו מעשי הצדיקים, וגם להראות החשיבות במה שכותבים על צדיקי הדורות, שהדברים מעוררים ומהווים מגדל אור בגלות האפלה ומחזקים לבבות רפים לאביהם שבשמים.
(מכתב שפורסם ב'המבשר תורני' שופטים תשע"א)