כתב רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש ח"א דרוש י"ז ח"ב ד"ג):
כל מצוות התורה – גם אומות העולם עושים בדרך זו או אחרת, אבל בכל העמים אין ולו אחד השומר שבת! גם אלו שהיו מתחילתם שומרי שבת, נסך ה' בקרבם להסיר את יום השבת ולשבות ביום ראשון, וכן הישמעאלים שובתים ביום ששי במקום בשבת קודש, הרי שאין כל אומה שובתת בשבת. וזה נגד השכל, שהרי אם כבר קובעים יום שביתה, מדוע זה לא יקבעוהו ביום אשר קידשו ה' ובירכו מכל העמים, והרי גם הם מודים בבריאת העולם ובשביתת הבורא בשבת.
אין זאת אלא שה' נסך בקרבם דבר זה, כדי שלא יהיה להם חלק בשבת. על כך אומרים בתפילת שבת 'ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים'.
בעל שהדליק נרות להבהבם ולהכינם להדלקת אשתו ושכח לכבותם האם קונסים את האשה?
איתא ברבי עקיבא איגר (משניות שבת פ"ב מ"ו) על הא דתנן על ג' עבירות נשים מתות בחלה בנידה ובהדלקת הנר, והקשה מדוע לא נאמר 'בנר', כמו שכתוב 'חלה' ולא כתוב 'הפרשת חלה'? ותירץ: מכאן שחובת האשה להדליק, ועל הבעל להכין את נרות השבת לאשתו, ולכן יהבהבם וידליקם ואח”כ יכבם אותם, כדי שהנרות תהיינה נוחות להדלקה כשהאשה תדליקם אח”כ (וכ"כ המשנ"ב סי' רס"ד סקכ"ח).
וה'חשוקי חמד' (שבת ל"א:) חקר, באדם שהבהב הנרות והדליקם כשבדעתו היה להכינם לאשתו ותכנן לכבותם על מנת שאשתו תדליקם אח"כ בברכה, ושכח לכבותם והאשה נחפזה להדליק הנרות אך ראתה שכבר דולקות, היא נצטערה אך השלימה עם זה שהבעל הדליקם, ולכן היא לא הדליקה לכבוד שבת,
בערב נודעה הטעות, הבעל סיפר לאשתו ששכח לכבות, ונתעוררה שאלה האם לקנוס את האשה שתוסיף כל ימיה נר שהרי לא קיימו לא היא ולא בעלה באותה שבת מצות הדלקת נר. ומסיק: יתכן שאין לקונסה כיון דסוף סוף הנרות דלקו, והיה בהם בדיעבד עונג שבת וכבוד שבת, עונג שבת כי הנרות דלקו, אמנם לא הודלקו לשם כך אבל למעשה דלקו, וגם כבוד שבת, כי סוף סוף הבעל נתעסק בכבוד השבת וגם ההכנה לקראת השבת גם היא צורך וכבוד שבת, ולכן אף שלא קיימו מצוה אין לקונסם, וגם הייתה קצת אנוסה שחשבה שבעלה הדליק נר שבת (מעדני אשר).
הטעם שנוהגים להזכיר אליהו הנביא במוצ"ש
המהרי"ל (בהל' שבת) ביאר דהטעם שנוהגים להזכיר אליהו הנביא במוצ"ש זאת עפ"י דברי המדרש, כי אליהו הנביא יושב בכל מוצ"ש תחת עץ החיים שבגן עדן, וכותב את זכויותיהם של ישראל שומרי השבת. זו הסיבה לכך שאנו מזכירים לטובה את אליהו הנביא, המזכיר זכויותינו במוצ"ש. ואולי יש לתת טעם נוסף להזכרת אליהו הנביא במוצ"ש, עפ"י האמור כי סעודה רביעית מעניקה חיות לעצם לוז שבאדם, אשר ממנה עתיד האדם לקום לתחיה ולהתחדש. דאליהו הנביא עלה בחיותו השמימה, וזו הסיבה שהוא יתקע בשופר גדול על הר הזיתים ויעורר את המתים לתחיה – משום שכוח החיות לא פסק ממנו לעולם. הרי לנו קשר מופלא בין אליהו שיבשר על תחיית המתים, לסעודה רביעית ממנה נהנית עצם לוז וממנה יתחדש גוף האדם בעת תחיה (דרך עץ החיים).
(מתוך העלון של הרב חנניה צולק , ויקהל תשפ"ג)