"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (כ"א, א')
'להזהיר גדולים על הקטנים'
כל מי שזוכה לעסוק בחינוך ילדי ישראל, ומכיר מעט את הפן המציאותי בחינוך, יכול להודות באמיתות השקפת התורה; כמה חשוב, חיוני והכרחי להשקיע בחניכים דווקא בשנותם הצעירות, וכיצד כל עתידם הרוחני תלוי בשנים הללו. כשהחניך אינו עומד על דעתו ומרגיש תלוי באחרים, הוא עדיין מוכן לקבל, הוא מוכן להיות כנוע וצייתן, וכל מוסכמה שמבקשים להחדיר בו נקבעת בליבו לנצח.
דעת בעלי בתים ההפוכה מדעת תורה סוברת, כי החינוך משפיע דווקא בגיל יותר מתבגר, בהתחשבות באופיו ורצונו של החניך. אך התורה הקדושה מורה את ההיפך הגמור, 'להזהיר גדולים על הקטנים'. אם חפצים שהדור העתידי יהיה מזוכך, מוכרחים להחיל בהם קדושה מגיל אפס. חובת החינוך מתחילה מהרגע הראשון שנושמים את אויר העולם.
מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ"ל, בספרו 'דעת תורה' (חומש דברים), כותב מאמר שלם העוסק בעניין החינוך, ומקדים לכתוב בלשון חריפה את השוני הקיים בין חינוך התורה לחינוך הכללי. הוא כותב כך: "העולם אין להם מושג בחינוך! מה שהעולם מבינים בעניין חינוך, הינן מחשבות מאוד פעוטות, רק התורה הקדושה היא היא שמגלה לנו את ערכה האמיתי של חינוך! רק היא מגלה לנו את המשקל שצריך האדם לשקול על גודל מהותו של חינוך!".
כאמור, בפרשה שלנו בולטת אחת הנקודות המרכזיות שמאפיינת מאוד את החינוך בהשקפת התורה, למול צמצום השכל המאפיין את החינוך של אלו שאינם יונקים את דרכם והשקפתם מהתורה. תהום עמוקה פעורה בין שתי השיטות הללו.
אצלנו התלמידים הם בבחינת 'מגודלים בנעוריהם', בעודם הם רכים בשנים כבר אנו דואגים לגדוש אותם בחכמה ודעת. בהיותם עוללים רכים כבר טעם זקנים משוך עליהם, וכך כשגדלים נותרים הם על מבועי התורה והיראה. אך החינוך הכללי מזניח את השנים הצעירות, נותנים לעוללים לעשות ככל העולה על רוחם, בטוענות שונות: "זה לא הזמן כעת לחנך", "הילד עודנו קטן", "מה אפשר לדרוש מפעוט?" וכדומה, וכך גדלים בעלי נטיות שליליות, עיר פרא.
ואכן, בשביל ללמד אומנות גשמית או חכמה מסויימת, הסברא נוטה יותר לומר כי יש ללמד את התלמידים את החכמה או האומנות דווקא בשלב מאוחר יותר, כשהשכל מפותח יותר ויש עם מי לדבר. אך אצלנו ביהדות יותר מאשר מה שאנו מלמדים את תלמידנו וצאצאנו, אנו מחנכים ומאמנים אותם לחיים מסוג אחר; לשאת עולה של תורה, לירא מהשם יתברך, להתרחק מן החטא, לתקן המידות, להתחשל ולהתחזק באמונה ובטחון.
ולכן, עלינו לרסן אותם כבר מנוער ברסן התורה, ולחנכם כבר מאז בקדושה, בטהרה ובזיכוך הרוח. להרגילם לחיים של תורה בטרם תגברנה תשוקותיהם הבהמיות ורצונותיהם השליליים, כדי שההרגל יהפוך אצלם לטבע שני, אשר גם כשיזקינו לא יסור מהם.
כמובן שאיני מתיימר להקיף את כל הלכות החינוך, כלליו, סייגיו וענייניו, על רגל אחת. אך כיון שנגעתי בנושא הקרוב לכל העוסק בחינוך אציין במילים אחדות כמה יסודות חשובים שאמורים ללוות הורים ומחנכים בתפקידם, למרות שעיקרם ידועים ונדושים. כי פשוט שכל חיזוק בדברים אלו, העומדים ברומו של עולם, מביאים תועלת רבה, ונותנים משנה מרץ לטפח ולשגשג את הנכס היקר ביותר שהופקד בידנו – צאצאנו ותלמידנו היקרים.
רק אציין בתחילת הדברים, כי אבי מורי זצ"ל, שימש עשרות שנים כמנהל חינוכי בתלמוד התורה 'יסודי התורה' בתל-אביב, בשליחותם של גדולי הדור. עדרים עדרים של תלמידי חכמים, רבנים ויושבי על מדין התחנכו על ידו, ומחלקם שמעתי את תחושותיהם, כי הם חבים לו את חייהם הרוחניים.
במשך השנים קיבלנו ממנו יסודות חינוך חשובים, והם מהווים עבורנו תמרורי דרך המכוונים את מלאכת הקודש, מהן מה שקיבל מרבותיו ומהן מה שצבר מניסיונו האישי רב השנים.
חז"ל במסכת בבא בתרא (ח, ב) אומרים: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות". באחד ממאמריו השתומם הגאון הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', מדוע נמשלו מלמדי תינוקות לכוכבים?
והסביר כך: אנשים החיים כאן בעולם הזה ומביטים על הכוכבים בעיניהם, נדמה להם כי הכוכבים אינם אלא נקודות אור זעירות, אבל האמת היא שהכוכבים הם גופים ענקיים, ומהם יש שגדולים יותר מכל כדור הארץ עשרת מונים.
כך בדיוק תפקידם של מחנכים ומלמדי תינוקות, אומר רבי חיים. למרות שבעת עבודתם לא מורגשת כל כך חשיבותם והשפעתם על התלמידים, אבל באמת במעשיהם הם יוצרים עולמות ממש. כל תלמיד שיגדל וילך בדרך הטובה שהתוו עבורו נזקף לזכותו של המחנך וההורה, והרי זו תוצאה ברורה של השקעתם וטיפוחם. אם הצליחו בחינוכו, ההצלחה מתקיימת, נשארת ומשפיעה לדורי דורות, וכן להיפך, עיוות או קלקול בחינוכו מהווה עיוות לדורי דורות.
אין ספור פעמים שמעתי את אבא זצ"ל מזרז ושב ומזרז הורים ומחנכים, על חובתם הגדולה לנטוע שאיפות בתלמידים; זה בדיוק הזמן לעורר בהם אהבת תורה, ערך לתורה, לשנן באוזניהם את יסודות האמונה, ובעיקר לקבע בהכרתם את המושג הנעלה כי 'שולחנך גדול משולחנם'. דהיינו, שאין חשיבות ואין שמחה כשמחת התורה וכי כל שאר ענייני העולם מתגמדים לעומת התורה הקדושה.
גם אם בשעת מעשה אין הדבר ניכר כל כך, כמו שנראים בעינינו הכוכבים, אולם ברבות הימים הדברים שמוחדרים באדם בצעירותו צפים ועולים בבהירות ובחדות יותר, ומשפיעים על כל ה'הלוך ילך' שלו למשך שנים רבות.
ישנם הרבה דרכים כיצד יכול המלמד לגרום לאווירה כזאת להציף את הכיתה; לדוגמא, אבי מורי זצ"ל מזכיר תמיד לשבח את אחד המלמדים החשובים בתלמוד תורה, שבכל הזדמנות היה אומר לתלמידים בכיתתו: "בלי נדר כשאפרוש לפנסיה אשוב מיד לכולל!… כרגע התפקיד שהוטל עלי משמים הוא לחנך את ילדי ישראל, אך בהזדמנות הראשונה שאוכל אזדרז לשוב ולהתרפק על הגמרא האהובה עלי… זו שאיפתי ורצוני!".
אצל אותו המלמד לא היו הדברים בבחינת 'מן השפה ולחוץ', אלא הוא באמת אהב ללמוד, ולכן דבריו עשו רושם עז על התלמידים. אבא זצ"ל טען כי בכל מגע איתם הורגש אהבת תורה מיוחדת, וזה משום שנשמו בכיתה כל העת אוירה של תורה וערך לתורה, ושהכל סובב סביב התורה.
מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל, היה רגיל ללמוד עם בניו בילדותם בקביעות יום-יומית, ועם חלקם אף סיים את כל הש"ס קודם שהגיעו לגיל המצוות. פעם נשאל רבי חיים – מה היה הענין בזה? וכי ילדים צעירים מסוגלים לקלוט ולהבין סוגיות עמוקות בעירובין ובנדה?
רבי חיים השיב במילים ספורות ומדודות כדרכו: "היה לי ענין להראות להם כי לגמור ש"ס זה לא סוף העולם, וזה עצמו ידרבן אותם ויתן להם שאיפות הלאה, ללמוד ולסיים".
אם אין גדיים אין תיישים, ואם אין תיישים אין גדיים. בשביל שצאצאנו יגדלו ברוח נכונה, צריך להחדיר בנשמתם הזכה כבר מקטנות את כל היסודות החשובים לנו. להשריש בליבם את מעלת התורה, את התשוקה להתגדל בה ולהשתלם במכמניה, גם כשהם זאטוטים קטנים ביותר.
כ"ק אדמו"ר מקאליב זצוק"ל סיפר, כי בשנות המלחמה כשהיה במחנה העבודה אושוויץ פגש נער צעיר, המהלך אנה ואנה ופיו ממלמל כל העת. ניגש אליו האדמו"ר ושאלו: "מה אתה ממלמל בפיך כל העת?". בתחילה נרתע הנער לאחוריו בבהלה, כולם היו נראים שם קרחים, בלי שום סממן יהודי על פניהם, ולא ידע מיהו היצור שנטפל אליו ומה הן כוונותיו.
אך לאחר שהזדהה האדמו"ר ביהדותו, ענה הנער: "אני ממלמל כל העת בפי את הפסוק הנצחי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. את הפסוק הזה שיננה אמי השם יקום דמה באוזני בוקר וערב עוד בהיותי נתון על ערש לידתי… זה הפסוק היחיד שאני יודע בעל פה, והוא מלווה אותי בכל הקשיים שאני חווה כעת במלחמה הנוראה הזאת".
שמעתי ממורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', כי בילדותו כשהתגורר בברנוביץ, המלמד שלו בחיידר היה רגיל ללמוד בצורה מאוד מרוממת. לדוגמא, תמיד אמר: "זאגט דער הייליגער תנא פון די הייליגע משנה א הייליגער דין", ["אומר התנא הקדוש מהמשנה הקדושה דין קדוש"]
כך גם שמעתי ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שכאשר למד גאון הדור רבי עקיבא איגר מסכת ביצה עם תלמידיו, פתח ואמר: "ביצה שנולדה ביום-טוב, בית שמאי אומרים שרצון השם יתברך תאכל, ובית הלל אומרים שרצון השם יתברך שלא תאכל".
האזכור המכובד והעילאי הזה נתן לתלמידים גישה אחרת לתורה. זה החדיר בהם הערכה לתורה, וחרט בהם רישומים עמוקים.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')