ערב ראש השנה. הכל משכימים קום, שופכים שיח פני בוחן-לבות, מעוררים עצמם לתשובה, מפצירים בסליחות ומעתירים בדחילו ורחימו לשנה טובה ומתוקה. חיל ורעדה שורים באוויר, המתח העילאי לפני יום הדין הגדול.
"אך אצלי" – מספר לי ידיד יקר, אשר מבקש עילום שמו ופרטים מזהים – "היתה באותה שנה דאגה שונה בתכלית. בעוד חבריי מפשפשים במעשיהם, אני הייתי הולך וסובב, מפשפש במחשבה דיבור ומעשה, אחר – כל בדל רעיון, כיצד ניתן להשיג בהקדם האפשרי את הסכום ה'פעוט' של עשרת אלפים שקלים. היום הוא יום פירעון שאינו ניתן לדחייה. מיציתי וניסיתי כל אופציה אפשרית, והישועה טרם הגיעה.
"מן המצר קראתי קה. אני עומד בתפלת שחרית, מחנן ומתחנן לפני הבורא. כאשר אני מגיע לברכת שומע תפלה, אני מוסיף את בקשתי האישית, כדבר הבן אל אביו, למען ממצוקתי יוציאני.
"מסיים אנכי תפלתי, גולל תפיליי, כופל טליתי, והרהור נופל בקרבי: 'הנה עתה ההתפללתי לבורא הכל יכול. הכסף לידיי טרם קיבלתי, אך אולי שלח לי 'מטמון באמתחתי' – לחשבון הבנק?'
"בתום ובאמונה לקל שומע תפילה, אני מתקשר לבנק, והלא יאומן, יותר נכון – היאומן, אכן קרה: 13,000 שקלים נכנסו היום לחשבון!
"אחרי שחוזרת הנשימה, אני שואל את עצמי: מהיכן?
"בירור קצר העלה, כי המוסד לביטוח לאומי אשר מזה כשנה אמור להעביר לי סכום של 28,000 ₪ החליט בדיוק היום להעניק לי חלק מן הסכום, אשר הספיק בדיוק לתשלום המלא של החוב, פלוס הוצאות החג הרבות שלא ידעתי כיצד אכסם.
"היה זה שיעור מאלף, הכנה רבתי לראש השנה, לראות בחוש את הנהגת הבורא בחן בחסד, המקדים רפואה למכה וזן ומפרנס לכל בריה, שומע קול תפלת עמו ישראל ברחמים".
(וראה אמונה – סיפורי אמונה והשגחה מכלי ראשון)