חז"ל דורשים במסכת שבת (פג, ב): "אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה…, אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל".
כשאנו עוסקים בסוגיית עמלה של תורה ויגיעתה עד קצה היכולת, ועל קיום התורה אצל מי שממית עצמו עליה כפשוטו, אין מתאים יותר מלהרחיב את הדיבור אודות דמותו ההדורה של הארז בלבנון, מורי ורבי הגאון האדיר רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל.
שקידתו הנוראה בתורה, היתה מופלאה ביותר והפכה לשם דבר. חלק מהמעשים אודות התמדתו העצומה נחשבים בעינינו כבלתי נתפסים, ובוודאי שאין אנו מסוגלים לחקותם; למרות שלא נוכל להידמות לדרגתו הגדולה – עלינו לכל הפחות לתת את הדברים על ליבנו ולהתחזק בהתמדת התורה על פי ערכנו.
כאשר עברתי להתגורר בירושלים, היה זה כבר בשנותיו האחרונות של הרב גוסטמאן, ואבי מורי זצ"ל, האיץ בי ללכת להסתופף בצילו, והשתתפתי במשך כמה שנים בשיעוריו בישיבת 'רמיילס' בשכונת רחביה. מי יוכל לתאר את אותן הרגשות נפלאות שהיו מנת חלקם של יושבי בית המדרש, בשעה שמסר הרב גוסטמאן את שיעורו הקבוע. אשרי עין ראתה זאת.
מדי יום ביומו, היה מוסר שיעור שארך כמעט ארבע שעות, כשבאמצעו הפסיק רק הפסקה קצרה של דקות ספורות. במשך כל הזמן הזה, היה כארי המתגבר בתורה, ללא רפיון וללא לאות.
בשיר השירים רבה (פרשה ד) דרשו חז"ל: "דבש וחלב תחת לשונך – כל מי שאומר דברי תורה ברבים, ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב המעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן". מבואר כאן, כי במסירת דברי תורה לתלמידים יש תנאי מיוחד לאמרם בחביבות ועריבות, ותנאי זה לעיכובא הוא – "נח לו שלא אמרן!"
בשיעורים שמסר הרב גוסטמאן תמידין כסדרן, ראינו בחוש כיצד דברי תורתו "ערבים כדבש וחלב המעורבים זה בזה". כל חידוש וכל דבר תורה שיצא מפיו היה בפינו כדבש מתוק, והיו הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני.
הרב גוסטמאן סיפר לי פעם כמסיח לפי תומו, כי באחד השיעורים הוא שם לב לדבר מעניין: המנקה הגוי של הישיבה, נכנס בלאט לבית המדרש והאזין לשיעור… היה ברור כי הוא אינו מבין את תוכן הדברים, וכשחזר הדבר על עצמו, שאל אותו הרב גוסטמאן בהקשר לכך.
זו היתה תשובת הגוי בשפתו: "אני כאן כדי להנות מ'הצגה' טובה… אני נהנה לראות כיצד הראביי בתחילת דבריו מדבר עם פנים עצובות, כמו אדם שעבר הרבה צרות בחייו. אך בסיום השיעור הפנים כה שמחות ומאושרות!…". הוסיף הגוי ואמר לרב גוסטמאן בחיוך: "אני אמנם רגיל ללכת להצגות, אבל כזו הצגה מעניינת לא ראיתי מימי…"
סיפרו בישיבה, כי פעם הגיעה לידי הרב גוסטמאן שאלה הלכתית מיד עם סיום השיעור. אך סירב להורות בה, באומרו: "איני יכול לענות, משום שכעת סיימתי את מסירת השיעור – ויש לי דין של שיכור, שאסור לו להורות…"
מרגלא בפי הרב גוסטמאן בשם מרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל: "מגיד שיעור מחוייב להעביר את שיעורו בצורה כה ברורה ובהירה, שאפילו אַ טְרֶעגֶער [סבל נושא משאות] יוכל להבינו בקל". ואכן, הרב גוסטמאן היה משתדל ביותר להבהיר ולפשט את דבריו שיהיו ברורים ונהירים, ולימד אף יסודות עמוקים באופן כה פשוט וקל – עד שגם פשוטי העם יכלו להבינם.
לא ניתן לשכוח את הרגעים המתוקים, המאושרים, בהם הרב גוסטמאן היה נוטל ט"ז ארוך ומסובך, אשר בראיה שטחית עושה רושם כאילו יש בו אריכות דברים או כפילות לשון, והרב גוסטמאן היה מחלקו לחלקים זעירים, מפורר אותו עבורינו באהבת עולם ובסבלנות אין קץ. כשלפתע אין שום אריכות ושום כובד. כל שורה ממתקת את קודמתה, וברור ונהיר לנו לשם מה כל מילה ומילה נכתבה… איזו שמחה שפעה שם, איזו חדוות הלב, איזו נהרה של המח!
באותן שעות הרגשנו בחוש את דבריו המפורסמים של ה'אור החיים' הקדוש בפרשת כי תבוא (כו, ח): "אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעין ומתלהטין אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה!"
לאחר פטירתו של הרב גוסטמאן, התבקשתי על ידי הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'קרית מלך', להשאיל לו קלטת של שיעור מסויים על מסכת גיטין אותו מסר הרב. רבי שמואל יעקב האזין לו בקשב רב, והתבטא בפני לאחר השמיעה: "אמנם את החידוש עצמו ידעתי גם קודם לכן, אולם יש אצלו יחודיות במתיקות והנעימות כיצד הוא מוריד את הדברים". הוא הוסיף ואמר לי: "אני חש צער של ממש על כך שלא זכיתי להכירו, להתקרב אליו ולקבל לקח מפיו".
כל מי שהכירו ידע את הסוד כיצד זוכים למעלות כה גדולות באהבת התורה: הרב גוסטמאן היה אדם קדוש ופרוש מהבלי העולם לחלוטין. בתקופות ששהינו בצילו, ראינו בחוש כי כמעט לא היתה לו שייכות עם הנאות גשמיות – הוא שאב את חיותו מן התורה עצמה, ולא נטל מן העולם הזה כי אם את הצרכים המינימליים ביותר.
פעם שמעתיו מתבטא לאחר השיעור, שכפי שהזכרנו, לא היה קצר כלל: "מצידי יכול הייתי להמשיך את השיעור שעות רבות ללא הפסקה, כי היום כבר איני ניזון מלחם ומים – אלא רק מן התורה הקדושה. אך מה אעשה, שאין התלמידים יכולים לעמוד בכך!…"
אני זוכר מקרה מעניין שאירע פעם באחד השיעורים בהם השתתפתי:
הרב גוסטמאן הזכיר יסוד מסויים בשם מרן הגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל, בעל ה'אור שמח'. בסיומו הפטיר כלאחר יד בנוסח מדהים שמוכיח את שליטתו העצומה בכל מכמני התורה: "היסוד הזה מוסכם בכל הבבלי, הירושלמי, ספרא, ספרי, תוספתא ומכילתא…"
כולנו היינו בטוחים כי הוא אכן בדק בכל רשימת הספרים שהזכיר, ולפי רוחב ידיעותיו הסיק כי אין חולק על יסוד זה בכל חלקי התלמוד. זה לא היה מופקע אצלו כלל. אולם כאן היתה לו כוונה אחרת, להעצים בעינינו את גודל החידוש.
מהיכן אני יודע זאת? כי הוא הוסיף ואמר לנו: "אמנם לא בדקתי זאת בכל המקומות שהזכרתי, אולם ברור לי כי רבי מאיר שמחה לא אמר חידוש כזה קודם שבדק אם אינו נסתר, כי אחרת כיצד שייך להגיד כזה יסוד עצום?!".
"מי דופק בשעות כאלו? זוהי שעת מנוחה כעת?"
לאחר שתיארנו מעט את דמותו הגדולה של הרב גוסטמאן, נרחיב כעת על גודל יגיעתו בתורה, כיצד 'המית עצמו' על התורה, כפשוטו ממש.
אבי מורי זצ"ל פעל פעם בשליחות מסויימת שהוטלה עליו על ידי גדולי ישראל, ולצורך כך ביקש להיכנס אל הרב גוסטמאן. הוא הגיע לירושלים בשעות הצהרים, בשעות המקובלות למנוחה, והתלויתי אליו לבית ראש הישיבה.
דפקנו על דלת ביתו, ולאחר רגע שמענו אותו אומר בקול רועם: "וֶוער קְלַאפְּט דָא אִין אַ זֶעלְכֶע שעות? יֶעצְט אִיז אַרֻוּעֶן שְׁטֻונְדֶע?" ["מי דופק כאן בשעות כאלו? הרי זוהי שעת מנוחה כעת?"].
אבא אמר לי: "בא נברח מכאן", לא היתה לו אפילו הוי אמינא כי נקישה בשעה כזו בביתו תהיה הפרעה. אולם תוך כדי שהתחלנו לסגת נפתחה הדלת, ולעינינו נגלה מראה מפעים שנתן לנו מושגים לגבי 'שעות המנוחה' של הרב גוסטמאן: על שולחנו ניצבו שתי ערימות גדולות של ספרים פתוחים, זה על גבי זה, והוא יושב באמצע, ו'מדלג' מספר לספר במהירות רבה…
זו היא שעת המנוחה של גדולי התורה!
ואם בכל ימות השבוע שקד הרב גוסטמאן על התורה, בשבת קודש היה מוסיף התמדה על התמדתו ושקידה על שקידתו, עד קצה גבול היכולת.
קביעות מיוחדת והנהגה מופלאה היתה לו – לא לקדש בליל שבת קודם שיסיים מסכת. לשם כך למד ביום שישי מסכת שלמה מתחילתה עד סופה! כמדומה, שבדרך כלל עסק במסכת ביצה.
בליל שבת לאחר הסעודה נהג הרב גוסטמאן ללכת להתפלל בכותל המערבי, ולאחר ששב בשעות הקטנות של הלילה התיישב שוב ללמוד בעומק העיון, עד תפילת שחרית ברצף, כשראשו נשמט מדי פעם על השולחן לנמנום קצר.
מה סבורים אתם, שלאחר סעודת הבוקר סוף סוף היה פורש למיטתו? לא ולא – שוב היה הרב חוזר לתלמודו, בהטעימו: "כיצד אפשר להפסיד את קדושת השבת, ולהעביר את הזמן בשינה!…"
כך קרה פעמים רבות שהרב נותר ער מכניסת שבת עד ליציאתה, בלא לתת שינה לעיניו כלל…
הגאון רבי אריה הכהן פרעדמאן שליט"א סיפר לי, כי פעם הוא טס יחד עם הרב גוסטמאן מארצות הברית לארץ ישראל, ובדרך היתה עצירת ביניים קצרה באנגליה. סך הכל הם היו בדרכים בערך יום אחד. כשהגיעו ליעדם, אמר לו הרב כבדרך אגב, שהוא הספיק במהלך שעות הטיסה לחזור על כל סדר זרעים מתחילתו ועד סופו, כהכנה לקראת הכניסה לארץ הקודש.
למרות כשרונו האדיר ומוחו הגדול, כאשר כתב את ספריו המופלאים 'קונטרסי שיעורים', היה מתייגע עליהם ביגיעה עצומה, ועמל ימים ולילות על מנת לכוין לאמיתה של תורה ולהוציא דבר מתוקן תחת ידיו. פעם התבטא: "כשכתבתי את הספר היו לי נדודי שינה, והיו ימים שלמים שמחמת טירדתי לא יכולתי אפילו לשתות כוס תה חם"…
על עמלו הגדול בכתיבת הספרים סיפרה אחת מנכדותיו, כי לעת זקנותו, שהתה עימו פעם בבית הבראה. הרב גוסטמאן ישב בחורשה בצל העצים, ועסק בכתיבת אחד הסימנים בספרו. מנהל בית ההארחה עבר שם פעם ופעמיים, ובכל פעם נעצר והתבונן ברב בפליאה. לבסוף פנה אל נכדת הרב גוסטמאן ואמר לה: "מימיי לא ראיתי אדם בגיל כזה, בכזה ריכוז, שכותב זמן כה רב". במושגיו המצומצמים המשיך ושיער בהתעניינות: "ודאי הוא עסוק בכתיבת פרקי חייו…"
כשביקשתי פעם לקנות ממנו את אחד מספריו, הוא נענה בחיוב. כששאלתי למחירו הוא השיב לי בחיוך: "באמת הספר עולה מליונים… כי השקעתי בו כוחות ודמים, לילות כימים. אולם אני מוכן להתפשר ולמכור לך בסכום פלוני".
בערוב ימיו, בזמנים הכי קשים, ואולי דווקא בהם, ראו מול העינים את התגלמות המשמעות – "ממית עצמו עליה" כפשוטו. את אהבת התורה המופלאה שלו, שיקדה בקרבו כאש בוערת שמים רבים לא יוכלו לכבותה. כשעסק בתורה, ראו הכל מחזה כביר של תלמיד חכם הדבוק בעונג שעשועים של אוקיינוס התורה, עיניו נוצצות ופניו מאירות מחביבות הדברים ומתיקותם, מתוך עמל ויגיעה אין סופית, עד קצה היכולת ממש.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')