שח הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:
שמעו נא רבותי למעשה מופלא אשר התרחש זה עתה ממש ביום שני פר' ראה כ' מנחם אב, באברך חשוב שהוצרך לנסוע מעיה"ק ירושלים לאשדוד ועמד בתחנת האוטובוסים בקריית בעלזא כשהוא ממתין לקו 450 המוליך נוסעים מירושלים לאשדוד, אלא שכל האוטובוסים שעברו בזה אחר זה לא נעצרו להעלות נוסעים, עקב ההוראות בימים אלו שלא להעלות יותר משלושים איש לאוטובוס (בכדי למנוע התפשטות ה'מגפה').
מאחר שמיהר מאוד, עלה על מונית שתקחנו לתחנה מרכזית, שם רצה לנסוע עם קו 438 לאשדוד, אך באמצע הדרך התברר לו להוותו כי מרוב החפזון טעה ועלה על האוטובוס הנוסע ל 'ראשון לציון' (שמספרו 433). וסיבת הטעות היתה מחמת שמקום יציאת האוטובוס לראשל"צ הוא ברציף הסמוך למקומו של האוטובוס לאשדוד, וגם המספרים הקבועים בחזית האוטובוס דומים זה לזה).
תיכף ומיד החל לברר כיצד יגיע מראשון לציון לאשדוד – שהרי הוא נחפז וממהר לביתו. ונודע לו כי עליו לרדת בתחנה מסוימת, שם עובר אוטובוס לאשדוד, ולא עוד, אלא ש'זה נכנס וזה יוצא', באותו רגע שיעצור האוטובוס המוביל לראשל"צ מגיע האוטובוס השני לכיוון אשדוד. אלא שאי אפשר לצמצם… והאוטובוס לאשדוד חלף על פניו ממש. אפס קצהו תראה, ונשאר 'תקוע' שם.
מרוב טלטולי הדרך הרגיש חולשה ונכנס לחנות לקנות בקבוק שתייה להשיב נפשו, והנה ניגש אליו יהודי גלוי ראש, שכל חזותו מוכיחה עליו כאלף עדים שהוא רחוק רחוק מכל קשר לחיי תורה ומצוות, ושאלו: "מתי האזכרה?" (-יארצייט). נענה לו: "לאיזה 'אזכרה' כוונתך?" החזיר לו: "האזכרה בבעלזא". שאלו האברך: "האם כוונתך לאזכרה של הרבי מבעלזא, ה"ה הרה"ק מהר"א זי"ע?" אורו פניו של האיש ואמר: "אכן לזה כוונתי". והשיב לו האברך – "היום בלילה".
האברך הבין שמסתתר כאן 'סיפור', כי מה לו ולהרה"ק מבעלזא זי"ע, ושאלו לפשר הדבר.
פתח הלה וסיפר, כי גם אביו היה 'מנותק' לגמרי מכל זיקה לאידישקייט, אך מנהג אחד היה לו ששמר עליו בכל כוחו – לעלות בכל שנה ל'אזכרה' של הרבי מבעלזא על ציונו הק'. והנה לפני כמה חדשים נפטר האב לבית עולמו, ולא השאיר לו שום ירושה, אך בטרם מותו, כשהוא מוטל על מיטתו בחולשה גדולה, פקח לפתע את עיניו ו'הותיר' לו ירושה אחת, כשהוא מצווה עליו להמשיך במסורת אבות ולהקפיד לנסוע בכל שנה לאזכרה בבעלזא…
"זכרתי שבתקופה זו חל יום השנה, אך לא ידעתי באיזה יום, וכבר שבועיים ימים שאני מחפש 'חרדי' לשאול אותו, עד שמצאתי אותך", סיים הלה את דבריו.
ועתה בא וראה נפלאות ההשגחה הפרטית: כמה טלטולים עבר אותו אברך בדרכו – האוטובוסים לא עוצרים; טעה בדרכו ועלה על אוטובוס 'לא נכון' (ואף שילם למונית ללא תועלת); הפסיד ב'שנייה' אחת את האוטובוס לאשדוד; ונראה היה שמכל עבר תוקעים לו מקלות ב'גלגלים', תרתי משמע. אך קוב"ה אומר – אני עשיתי כל זאת כדי שאותו אחד מראשל"צ ימצא אותך וישאלך מתי האזכרה…
באמת אמרו, כי חיזוק גדול למדנו מכאן לכל אחד ואחד, ובפרט בעמדנו בשערי הימים הנוראים הבעל"ט, כשהיצר הרע מחדיר בלבבנו מחשבות ייאוש: אתה כבד אבוד… אין לך סיכוי להשתנות… אין טעם אפילו לנסות… והנה עיננו הרואות כמה 'סיבובים' הפליא לעשות א-ל נורא עלילה והכל עבור מי? עבור 'שה אובד' שאין לו בעולמו כלום; ולא כדי להחזירו בתשובה שלימה אלא למען יוכל להגיע לציונו של הרה"ק מבעלזא זי"ע, ולבל ידח ממנו ידח. ומעתה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר עד כמה אבינו שבשמים פותח פתח ומשתדל להשיב אותנו אליו, ואפילו אם הרחקנו ביותר עדיין ממציא לנו מזור ותרופה שנוכל להתעורר באמת, ועלה נעלה בעזרתו ית'.
(באר הפרשה)