אני גר בירושלים, בקומה הרביעית בבניין מגורים. יש לנו בדירה שני חלונות, ושניהם מסורגים היטב. חלון אחד מסורג היטב, כך שאפשר להניח שם ילד בבטיחות מושלמת, החלון השני לעומתו גם הוא מסורג כראוי – אלא שיש אפשרות לפותחו כדי לתלות כביסה.
החלון הזה, הנפתח, נעול בשני מנעולים: האחד ננעל במנגנון פשוט, שניתן לפתוח ללא מפתח, והשני ננעל במפתח. לתוספת בטיחות, החלון הזה גבוה יחסית וגם אדם מבוגר צריך לעלות על כסא כדי שיוכל לתלות כביסה.
בערב חג הסוכות הזה, תשפ"א, עסקנו כולנו במצוות. וגם הבן הגדול שלי, כמעט בן שלוש, היה עסוק מאוד… הוא טיפל בבובה שלו כיאות, רחץ היטב את הבגד שלה, והחליט לתלות אותו לייבוש.
הוא לא סיפר לאיש על התוכניות שלו, בשקט לקח כסא, עלה עליו, נאבק במנעול והצליח לפתוח את הסורג. הדרך לחבלי הכביסה השתחררה לו..
בזמן הזה עמדה אשתי במטבח ליד בצק של חלות ורצתה להפריש חלה. כאשר היא מפרישה חלה היא נוהגת – כפי שנהגה אמה – לקרוא לילדים שיענו אמן לברכתה. היא קראה לילד, והוא לא הגיע. קראה שוב ושוב, ושקט.
הלכה לחפש אותו בחדרי הבית, נכנסה לחדר כביסה – וגילתה את הילד בתוך החלון הפתוח…!
היתה לה סייעתה דשמיא לפעול בקור רוח אף שהיא נבהלה מאוד, וב"ה הצליחה להוריד אותו מהחלון ברגע הקריטי.
מה היה קורה לולא המנהג לקרוא לילדים בעת הפרשת חלה? – עדיף שלא תדמיינו…
(גיליון השגחה פרטית)