היום נלמד: היסח הדעת מאכילה
יום ראשון כ"ה בכסלו תשע"ז
אורח שהחליט לסיים את סעודתו וחזר בו - האם צריך לברך שנית?
כפי שלמדנו, אמירת "הבה נברך" - כלומר, ברכה אחרונה - נחשבת כהיסח הדעת משתיה, ולדעת פוסקים רבים - אף מאכילה. אולם, לאוכל אצל אחֵר, אין אמירה זו נחשבת כהיסח הדעת עד שיאמר כן בעל הבית, כיון שבדרך כלל דעתו של אורח שאם בעל הבית יבקשנו לאכול יעשה כן, ולפיכך אין זה היסח הדעת, ואף אם לבסוף לא ביקש בעל הבית שיאכל. ואם נטל 'מים אחרונים', נחלקו הפוסקים אם נחשב הדבר להיסח הדעת. ואם היתה דעתו שאף שיבקש בעל הבית לא יאכל, דינו ככל אדם. [סעיף ב, ס"ק י, שעה"צ ס"ק יג, וביה"ל ד"ה אפילו וד"ה לא]
מהו הדין המיוחד בסעודה למי שאינו יודע אילו מאכלים הכינה אשתו?
כאמור, האוכל אצל אחֵר אינו מסיח דעתו מהסעודה עד שבעל הבית יודיע על סיומהּ. וכשבעל הבית אינו נוכח במקום, יתכן שהגדול מבין משתתפי הסעודה דינו כבעל הבית לענין זה. וכשבעל הבית אינו יודע אילו מאכלים הוכנו לסעודה, ודעתו לאכול את מה שתגיש אשתו אל השולחן - יש אומרים שאם אמר "הבה נברך" הריהו מסיח דעתו אף אם טרם הוגשו כל המאכלים שהוכנו; ויש אומרים שאינו מסיח דעתו כל עוד שלא סיימה אשתו להגיש את מה שהכינה. [ביה"ל ד"ה עד; ביאורים ומוספים דרשו, 14; וראה שם, 13]
באיזה מקרה מברכים 'בורא נפשות' על שתיית מים לפני ברכת המזון?
כפי שלמדנו, נטילת 'מים אחרונים' נחשבת כהיסח הדעת מהסעודה, ולכתחילה אינו רשאי לאכול ולשתות עוד; ואם אוכל ושותה צריך ליטול ידיו ללא ברכה, ולברך שנית לפני אכילתו, כיון שהסיח דעתו מהאכילה. בדומה לכך, הנוטל כוס יין לידו כדי לברך עליו ברכת המזון, הרי זה היסח הדעת, ואם אוכל ושותה צריך לנהוג כנ"ל. ולענין ברכה אחרונה - יש אומרים שצריך לברך בנפרד, אלא אם כן אוכל פת (ויש אומרים גם עוגה וכדומה), ויש חולקים. [סעיף ג וס"ק יג; ביאורים ומוספים דרשו, 15; וראה שם סימן קעז, 19]