היום נלמד: הברכה השניה בברכת המזון
יום ראשון י"ז בטבת תשע"ז
מדוע מזכירים בברכת המזון את התורה ומצות ברית מילה?
נושא הברכה השניה שבברכת המזון הוא ההודאה על נתינת הארץ לישראל; ומזכירים בה את את ברית המילה והתורה, משום שעל ידן ובזכותן ניתנה הארץ לישראל. והמנהג שגם נשים מזכירות ברית ותורה, משום שהן מודות על הברית שנכרתה לאנשים, ועל התורה שניתנה לאנשים, אשר בזכותן ניתנה הארץ, כנ"ל, ועוד, שהנשים אף הם שייכות ללימוד תורה - בלימוד ההלכות שצריכות לקיים. אך אינן חייבות להזכירן, כיון שאינן שייכות לברית, ואינן מצוות בתלמוד תורה. ומזכירים לשון הודאה בפתיחת הברכה: "נודה לך", ובסיומהּ: "ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך". ואם החסיר אחת מההודאות, הרי זה - כלשון חז"ל - 'מגונה', אך יצא ידי חובה. [שו"ע קפז, ג, ומשנ"ב ו, ז ו־ט, וביה"ל ד"ה ברית]
באיזה מקרה חייב איש לשוב ולברך ברכת המזון ואשה פטורה?
כאמור, בברכה השניה שבברכת המזון צריך להזכיר את ארץ ישראל, ברית המילה, והתורה. ואם החסיר אחת מהן, וכבר סיים את הברכה - יש אומרים שיחזור לתחילת ברכת המזון, כיון ששלש הברכות הראשונות שבברכת המזון חשובות כאחת; ויש אומרים שיחזור רק לתחילת הברכה. ואם כבר פתח בברכה הרביעית, לכל הדעות עליו לחזור לתחילת ברכת המזון. ואשה, שאינה חייבת בהזכרת ברית ותורה, כנ"ל, לא תחזור כלל. ואם אינו זוכר אם הזכירן - יש להניח שהזכירן, שהרי ברכת המזון שגורה בפי כל; ויתֵרה מזו, אף מי שברכת המזון אינה שגורה בפיו, ומסופק אם הזכירן - אינו צריך לחזור, כיון שלדעת רוב הפוסקים חובת ההזכרה היא מדרבנן. [שו"ע קפז, ג, ומשנ"ב ו ו־ח, וביה"ל ד"ה מחזירין; ביאורים ומוספים דרשו, 9]
מהי סיבת המנהג שהמברך ברכת המזון עונה 'אמן' לאחר ברכת 'בונה ירושלים'?
שלוש הברכות הראשונות שבברכת המזון הן מדאורייתא, והרביעית - מדרבנן. וכדי להבדיל ביניהן, נהגו שהמברך עצמו עונה 'אמן' על ברכתו לאחר הברכה השלישית. ונהגו כן אף כשלא אכל כדי שביעה, שאז - לדעת רוב הפוסקים - חובת כל הברכות היא רק מדרבנן. מאידך, יש לענות אמן זה בלחש, כדי שלא יבואו לזלזל בברכה הרביעית. וכשרבים עונים אמן על ברכותיו, כגון שמזַמן וכל המשתתפים בסעודה עונים אמן על ברכותיו - רשאי לענות אמן בקול רגיל, כיון שהדבר אינו ניכר. ויש אומרים שהחשש לזלזול בברכה הרביעית היה קיים רק בזמנם, שהפועלים היו פטורים מהברכה הרביעית, וחששו שיזלזלו בה, ולא בזמננו, שאין פטור זה קיים (ראה שו"ע קצא, א-ב); וכן המנהג, לענות תמיד בקול רגיל. [שו"ע קפח, א-ב, ומשנ"ב ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1]