יוחנן וסרמן
הגמרא במסכת נדרים מספרת מעשה ברב יוסף שהיה עיוור, ורבא הגיע בערב יום הכיפורים במיוחד כדי לדבר עמו.
כשבא רבא, הוא מצא את המשמש של רב יוסף שמזג לו את היין כפי שהיה נהוג אז, שהיו מערבים את היין עם מים, ביחס של שני שליש מים על שליש אחד של יין, כי היין שלהם היה מאוד חזק, ולא יכלו לשתות אותו כך בפני עצמו. ועל אף שכל אחד יכול היה למזוג בעצמו את היין, והטעם של היין היה יוצא לפי המזיגה. ביקש רבא מהשמש שייתן לו למזוג את היין לרבי יוסף, והשמש הסכים.
מזג רבא את היין, וכשהוגש היין לפני רבי יוסף הוא טעם מהיין, ומיד אמר שהטעם של היין הזה מאוד דומה לדרך שבה נוהג רבא למזוג את היין.
נענה רבא ואמר, אכן, אני הוא. אני מזגתי את היין.
אמר לו רבי יוסף, המשך לעמוד! אני אגיד לך פסוק ואתה אל תשב עד שתפרש לי את הפסוק הזה: "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא…" וכו'.
פירש רבא את כל הפסוק על עניין לימוד התורה, והתחיל להסביר: "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל, תורה ניתנה לו במתנה. שנאמר: וממדבר מתנה". רבא המשיך להסביר את כל הפסוק, אבל אנחנו מתמקדים הפעם בחלק הזה, של 'ממדבר מתנה'. מי שמפקיר את עצמו כמו המדבר שמופקר לכל, תורה ניתנת לו במתנה, ומבאר רש"י, מה הפשט "כמדבר שהוא מופקר לכל", הכוונה שהוא מלמד תורה בחינם לכל.
**
כשהייתי תלמיד בישיבת פוניבז', אהבתי ללכת לפעמים להתפלל שחרית כוותיקין בבית הכנסת 'לדרמן'. פעם אחת הגעתי קצת לפני התפילה, והנה אני רואה את מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי, כשהוא יושב ולומד עם עוד שניים. באותו רגע חלפה בי כזאת הרגשה של קנאה. מרן הגר"ח היה אז כבן 30 בסל הכל, הוא עוד לא היה ידוע ומפורסם ברבים, אבל יודעיו ומכיריו ידעו גם ידעו שהוא גאון עצום בכל מכמני התורה.
חשבתי לעצמי: אם שניהם לומדים עם רבי חיים, למה שאני לא אנסה גם? כבר אז ידענו שהוא לומד את הש"ס כל השנה, והיה לי חשק לנסות להצטרף אליו ללימוד הזה. ניגשתי אליו אחרי התפילה ופשוט ביקשתי, אני רוצה ללמוד אתכם בחברותא, האם תסכימו?
זה היה מדהים. רבי חיים קנייבסקי, הבן של הסטייפלער, האחיין של ה'חזון איש', גאון בכל קנה מידה – לא היה צריך לחשוב אפילו לא שבריר שניה לפני שהוא ענה לי תשובה: "אני מסכים", הוא אמר, "אבל יש לי שני תנאים"…
התנאי הראשון שהציב לי מרן היה, שאני אכין כל יום שמונה דפי גמרא ואלמד אותם לפני שאני בא ללמוד אתו. הוא היה לומד כל יום שמונה דפים, כדי להספיק את הש"ס כולו מדי שנה, ועל אף שבעיקרון מספיק ללמוד שבעה דפים ביום כדי להספיק ש"ס בשנה, הוא למד שמונה דפים, כי הוא הכניס בלימוד גם את כל המסכתות הקטנות, וגם את המשניות בזרעים ובטהרות, שאין עליהן גמרא בש"ס הבבלי.
אמרתי שאני מסכים לתנאי. ללמוד שמונה דפי גמרא ביום זה אתגר לא פשוט בכלל, במיוחד שאני בחור בישיבה, ובאותה תקופה שמענו שיעורים מהגר"ש רוזובסקי זצ"ל. זה היה אתגר בפני עצמו, להתכונן לשיעורים של רבי שמואל, להכין את כל המראי מקומות ולאחר מכן לחזור על השיעור וכו'.
אבל חשבתי לעצמי, נו… שנה אחת! שנה אחת אני אתאמץ בכל הכוחות שלי גם ללמוד שמונה דף חדשים כל יום, וגם להישאר בעניינים עם מה שלומדים בישיבה.
אבל למרן הגר"ח היה תנאי שני: "אתה חייב לבוא כל יום בדיוק בזמן", הוא אמר לי, "אם יום אחד לא באת, החברותא שלנו הסתיימה!".
ומה הן השעות שבהן הוא לומד את שמונת הדפים ושבהן אני חייב להתייצב? מהשעה 3:30 בבוקר לומדים עד השעה 7:30, ובזמן הזה נכללת גם תפילת שחרית. זמן התפילה משתנה מיום ליום, בהתאם לזמן הנץ החמה, אבל הלימוד תמיד התחיל ב-3:30 והסתיים ארבע שעות מאוחר יותר.
בשבת, שאי אפשר ללמוד לפנות בוקר כי לא משתמשים בחשמל, הוא היה לומד את שמונת הדפים בשעות אחר הצהרים מהשעה 14:00 והלאה.
אמרתי למרן זצ"ל: "בסדר, אני מסכים ואני מקבל על עצמי את שני התנאים!". הוא ענה לי, "אם כך, אתה תהיה החברותא שלי במחזור הלימוד הבא. בערב פסח מתחילים! מיד אחרי שאני עושה את הסיומים של המחזור הנוכחי"…
ואכן, בערב פסח התייצבתי בדיוק בזמן, וכך למדנו ב'חברותא', מרן שר התורה ובחור בן 17… אני הייתי מכין מראש, והלימוד היה בעצם יותר כמו שיעור, הוא היה קורא ומסביר, קורא ומסביר, וכך התקדמנו בקצב מהיר, עוד דף ועוד דף, שמונה דפים ביום.
לאחר מכן הייתי חוזר על שמונת הדפים פעם נוספת, ובוחן את עצמי אם הכל ברור ומחוור לי, ואם היתה נקודה שלא הייתי ברור בה עד הסוף, הייתי מסמן לעצמי, ולמחרת לפני תחילת הלימוד היומי, הייתי מבקש הסברים על מה שהיה חסר לי בהבנה אתמול, ומרן זצ"ל אכן הסביר לי שוב ושוב, עד שהבנתי ורק לאחר מכן המשכנו עם הלימוד היומי.
כשסיימנו מסכת ברכות, למדנו במשך תקופה את משניות 'זרעים' לפי הקצב שמרן זצ"ל קבע לעצמו, ולאחר מכן התחלנו ללמוד מסכת שבת, סיימנו את כל סדר מועד, התחלנו סדר נשים, ושם כבר נפלתי, באמצע 'יבמות', הרגשתי שאני כבר לא מסוגל להמשיך. זה היה מעל ומעבר לכוחותיו של בחור בן 17, שגם שומע שיעורים בישיבה וגם לומד 'מהצד' עוד שמונה דפים ביום…
**
האמת שחשבתי לעצמי, שהסיבה שמרן זצ"ל הסכים ללמוד איתי, היתה בגלל 'הכרת הטוב', כי אבא שלי היה השדכן שלו, בשליחות מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שידע שאבי מורי זצ"ל היה בידידות גדולה מאוד עם מרן הגרי"ש אלישיב, וביקש ממנו לשכנע אותו לקחת את מרן הגר"ח לחתן.
אבל האמת היא שמרן שר התורה למד עם עוד בחורים ואברכים צעירים אחרים. הוא היה עושה את התנאים הקבועים, ודורש שהחברותא יכין את עצמו מראש עם שמונת הדפים היומיים, וכן להקפיד על הזמנים ולבוא כל יום בלי לחסר אף פעם, מי שעמד בתנאים האלו יכול היה ללמוד איתו, גם אם הוא עצמו היה ברמה הרבה הרבה יותר גבוה, וכבר סיים את הש"ס עשרות פעמים קודם לכן, זה לא הפריע לו ללמוד עם בחור צעיר.
זה נקרא להפקיר את עצמו כמדבר. וכך זוכים לקבל את התורה במתנה, ואכן זכה מרן הגר"ח לקבל את התורה כולה במתנה, והידע שלו היה ברמה לא אנושית בכלל, משהו פלאי ושמימי – וממדבר מתנה!
כעין זה שמעתי מאבי מורי זצ"ל, ששמע ממרן החזון אי"ש זצ"ל, שהגדיר לו פעם מה היה הגאון מווילנא.
החזון אי"ש שאל למה באמת יש לגר"א כזה מעמד מיוחד באופן נפלא, יותר מרבים מגדולי הדורות שהיו אחריו וגם לפניו. היחס אליו הוא ברטט ובזיע, אפילו המשנה ברורה מביא את הגר"א כמו שמביאים אחד מהראשונים.
אמר ה'חזון איש': הסיבה לכך נעוצה בזה שהוא היה 'הגאון מווילנא' בכל התורה כולה. זאת אומרת זה לא שהוא היה 'הגאון מווילנא בסדר קדשים' הגאונות שלו היתה בכל מקום, בלי יוצא מן הכלל, כל חלק מחלקי התורה, אם זה משניות, או גמרא, בבלי או ירושלמי, מדרשי חז"ל או ספרי ההלכה, ראשונים ואחרונים, בכל מקום הוא היה 'הגאון מווילנא', בכל מקום הוא ידע את הכל בצורה ישרה ובהירה עם עומק ההבנה, לכן הוא היחס אליו הוא מיוחד במינו.
כמובן שאין אני ראוי לומר מי דומה למי, אבל אני חושב שאפשר לומר שמרן הגר"ח גם היה כעין זה. הגאונות שלו היתה באמת בכל חלק מחלקי התורה, ולכן היחס אליו הוא שונה, כולנו רועדים וחלים מפניו, פחד להזכיר את השם שלו!
**
בכל אופן, בפעם האחרונה שזכיתי לראות את פניו המאירים, היתה אחרי תקופת הקורונה, כשמרן כבר היה מאוד חלש. נכנסתי אליו כדי לבקש את ברכתו באיזה עניין שהציק לי, אני כבר לא זוכר אפילו מה היה העניין הזה, אבל הייתי זקוק לברכה ונכנסתי למרן זצ"ל, כמדומני שהיה זה בענייני פרנסה.
אמרתי לו, "רבי ברכני… אני צריך ברכה!". הוא הסתכל עלי ואמר לי: "זיץ זיך לערנענן" – שב ותלמד. אני הייתי מאוד מרוצה, יש לי בעיה רצינית, והרבי אומר שאני צריך רק ללמוד והבעיה תיפתר, נו, יש לך פתרון קל יותר מזה. בשמחה רבה אשב ואלמד!
פניתי לצאת מהחדר, ומרן צעק אחרי עוד מילה אחת כתוספת לתשובתו הקצרה: "ש"ס!!!". כלומר, ההוראה היא ללמוד את כל הש"ס… זה היה כל כך עוצמתי, המראה של הפנים שלו עדיין חקוק בזכרוני, איך שהוא צעק לי "ש"ס".
לאחר מכן התבוננתי בזה, וחשבתי לעצמי, למה אמר לי מרן ללמוד ש"ס? בדרך כלל הוא היה אומר ללמוד מסכת מסוימת, או נושא מסוים. אבל כל הש"ס? לא שמענו על כאלו הוראות של מרן.
אלא מה?
הגמרא במסכת נדרים דף ח' אומרת: "אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל", והרי כשהתחלתי ללמוד עם מרן לפני שישים שנה, קיבלתי על עצמי ללמוד אתו את כל הש"ס. בפועל למדנו רק עד יבמות, אז הנה, נדרתי נדר גדול ואני צריך לסיים את הש"ס כדי שלא איכשל בעוון נדרים חס ושלום.
זכורני שבתקופה בה זכיתי ללמוד אתו, אף הייתי מגיע עם שאלות חמורות שהיה רבי שמואל רוזובסקי מקשה בשיעורים בישיבה, בעומק העיון, ותמיד כששאלתי שאלה, היה מרן זצ"ל משיב לי על אתר, הוא ממש היה מונח בכל רגע נתון בכל אחת מסוגיות הש"ס, וידע אותה עם הראשונים והאחרונים, הגאונות היתה פשוט על אנושית, והיה ברור שזה בגדר של 'ממדבר מתנה'.
**
אבל אני רוצה להגיע כאן לשלב נוסף בהבנת דברי הגמרא: 'ממדבר מתנה', שמי שמשים את עצמו כמדבר, זוכה לקבל את התורה במתנה. ורש"י מסביר כמו שאמרנו, שמשים עצמו כמדבר, הכוונה אחד שמלמד תורה כלל מי שמעוניין, בחינם. הוא לא מבקש שום תמורה.
מי מלמד תורה לאחרים? מי שכבר יודע, כלומר, הוא כבר למד, התקדם, העמיק, הגיע לדרגה של מרביץ תורה, ועכשיו הוא לא מבקש כסף או תשלום מכל סוג שהוא, אלא מלמד בחינם, ואז מה קורה? הוא מקבל את התורה במתנה!
חייבים לומר שהמתנה הזאת, זה לא רק ידיעת התורה רגילה, כי את זה כבר יש לו. המתנה הזאת היא ידיעת התורה בהיקפים גדולים ורחבים הרבה יותר, מעבר למה שדעת אדם יכולה להשיג באופן טבעי, אלף חזרות ומיליוני שעות לימוד לא יוכלו להניב את התועלת שתניב ה'מתנה' הזאת, שניתנת לאדם משמים, אם הוא משים את עצמו כמדבר.
ונסיים במעשה שהיה עם אבי זקני, הסבא מסלבודקא זצ"ל, שנסע למרן הגר"י סלטנר זצ"ל לפני שפתח את הישיבה, ואמר לו: "רבי, אני רוצה לפתוח ישיבה, אבל איך עושים את זה? עם מה פותחים ישיבה? מה צריכה להיות המחשבה שלי, מה צריכה להיות המגמה שלי כשאני ניגש לפתוח ישיבה?"
ענה לו רבי ישראל סלנטר: "רצונך לפתוח ישיבה? ישיבה פותחים עם הפסוק 'להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים".
כך בדיוק עשה הסבא מסלבודקא, אני מכיר את הסיפורים האלו מהבית, הרי הסבתא שלי ע"ה היתה בתו של הסבא מסלבודקא. הסבא היה נוסע ממקום למקום ומקבץ את כל מי שרק רצה ללמוד, הוא לא סינן את הבחורים, לא בדק מה הרקע שלהם, אם הם באים מבית טוב ואם הם ממשפחה מספיק מכובדת. הוא הכניס לישיבה את כולם, ובנה אותם לגדולי הדור!
זה נקרא 'יפקיר עצמו כמדבר'. הוא לא חיפש תלמידים שזה כבוד ללמד אותם, הוא לא חיפש תלמידים שיעשו לו שם עולמי כראש ישיבה של גאוני אירופה, הוא חיפש תלמידים שאפשר ללמד אותם, לקדם אותם, לבנות אותם, והוא אכן זכה למתנה, ולא רק מתנה אחת, עד היום ההשקעה שלו ממשיכה להניב פירי פירות, בישיבת חברון ובכל הישיבות שהשתלשלו והוקמו על ידי בוגרי ישיבת סלבודקא בארץ ובתפוצות.