הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ראש מועצת עמנואל לשעבר, הרב שמואל זייבלד, מתגורר כיום באלעד ונודע בעירנו כמוהל מומחה. את הסיפור הנפלא שמעתי ממנו לפני מספר שנים. "כשהתגוררתי בעמנואל, הוזמנתי למול תינוק באריאל הסמוכה. השמחה היתה גדולה והברית עברה כשורה וכהלכה. ואז אני מבחין בסבתא זקנה, שיושבת בפינה ובוכה בכי תמרורים ללא הפוגה. הבכי לא היה נראה כבכי התרגשות ושמחה, אלא כבכי של צער. נגשתי אליה, והתברר שהיא דוברת אידיש שוטפת. 'מדוע את בוכה, סבתא?' שאלתיה בעדינות והסבתא הישישה סיפרה לי סיפור מצמרר: 'התגוררנו ברוסיה במשך כשבעים שנה. חיינו יהודים לחוד וגויים לחוד וידענו שאנחנו יהודים, בני העם הנבחר, עם ד' יתברך, ואילו הגויים חיים את חייהם מבלי שנתערב ונתקשר אליהם, חלילה. בסמוך אלינו התגוררה משפחה רוסית-נוכרית ובנותינו ידעו שאנו לא משחקים עם ילדיהם ולא מתחברים אליהם בשום אופן. והנה אותה משפחה גויה עלתה יחד איתנו לארץ ישראל בעקבות חוק השבות המאפשר לגויים גמורים שקרוב-רחוק במשפחתם הוא יהודי לעלות לארץ. דוקא כאן, בארץ האבות הקדושים, בארץ ישראל, התחתנה הבת שלי עם בנם הנכרי, רח"ל, והנה הבן שמלת כעת, הוא בנה של בתי היהודיה ושל חתני הגוי. לכן, רבי יהודי, אני בוכה!'".
"אמרתי לה: אם כך סבתא, באמת כדאי לך לבכות לבכות ולבכות! אל תפסיקי לבכות, ובודאי הקב"ה יעזור לבתך, בזכות הבכיות והתפילות שלך'".
"עברו שנים רבות והנה התקשרו אלי מהמועצה הדתית באריאל, כדי שאבוא לערוך הטפת דם ברית לגר צדק מקומי שהתגייר כדת וכדין. הגעתי למקום והנה, לשמחתי ולהפתעתי ראיתי שגר הצדק הוא אותו האב הנכרי, שמלתי את בנו לפני מספר שנים. התפילות והבכיות של הסבתא עשו את שלהם ופעלו בשמים, וחתנה התגייר כהלכה, בבית דין צדק, כשהוא עצמו באמת ובתמים עול תורה ומצוות. שאלתי היכן הסבתא הזקנה, ובתה אמרה לי בצער שאמה הישישה נפטרה לא מכבר. חבל שהיא לא זכתה לראות את חתנה הגוי, נכנס תחת כנפי השכינה. אך אל דאגה, כנראה היא פעלה דוקא משם, בשמים, והצליחה בתפילותיה"...
בספר מגדל עוז להגאון היעב"ץ זצ"ל כותב, עפ"ד הזוהר הקדוש (בראשית צג ב), שנוהגים להיות נעורים כל הלילה ליד התינוק, בלילה שלפני המילה, ועוסקים בתורה הקדושה, וכך נוהגים בהרבה קהילות, גם בימינו אנו.
הרמ"א (יו"ד רסה, יא) כותב לנו מנהג לא מוכר כל כך, לפיו נהגו המוהלים להתפלל לפני התיבה ביום המילה, וסמכו על הפסוק: "רוממות ק-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם". הש"ך מסביר שעיקר הטעם בדבר הוא לפי שהמוהל עוסק במצוה, לכך ראוי לו להתפלל כשליח ציבור. לדעת המטה משה, הסבר המנהג הוא כיון שהתפילה היא במקום קרבן והמילה היא קרבן. אמנם כתב הש"ך שאין זה חיוב גמור, לכן כשיש אבל בבית הכנסת, אין המוהל דוחה אותו, והמגן אברהם הביא דעה שהמוהל דוחה את תפילת האבל.
היעב"ץ כותב בסידורו שכשמביאים את התינוק למקום ברית המילה עומדים כל הקהל מפניו. המוהל קורא בקול רם: "ברוך הבא", וכתב על כך האבודרהם שיש בכך רמז: "הבא" בגימטריא שמונה, כנגד התינוק הנימול לשמונה ימים...
התוספות בסנהדרין (לב, ב) ועוד ראשונים כתבו שנהגו להדליק נרות בשעת המילה, על שם הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", ויש בכך דרך שיחה וכבוד. ה"שבלי הלקט" מטעים בדבר טעם אחר, לפי שכך היו נוהגים בשעת הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לסימן לעוברים דרך שם שיכירו שיש שם ברית מילה וילכו לשמוע הברכות.
בני עדות המזרח נוהגים לברך ולהריח הדסים בשעת הברית. מדוע?
מקור המנהג הוא דווקא באשכנז, כמובא בספר "שבלי הלקט", שכתב שישנם שנהגו ליטול הדס ביד ולברך עליו ולהריח. הוא כותב שיש לכך מקור נפלא, שכתוב במדרש: שבשעה שמל אברהם את ילידי ביתו, העמיד גבעת הערלות וזרחה השמש עליהן והתליעו, ועלה ריחם לפני הקב"ה כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאישים. אמר הקב"ה: "בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עבירות, אני נזכר להם אותו הריח ומתמלא עליהם רחמים". ועוד טעם נפלא כותב ב"שבלי הלקט", שבשעת גזירת המלכות, שגזרו שלא למול את הבנים, היו שוחקים סממנים, והיהודים היו יודעים שכעת עושים ברית מילה. הסממנים הריחניים היו הסימן לברית המילה, ולכן לוקחים הדסים ומברכים עליהם.
והנה סיפור מופלא שסיפר לי המוהל הרב זייבלד, ממש לאחרונה. לפני כחודשיים התקשרו זוג הורים והזמינו אותו לשבות בשבת באחד הקיבוצים החילוניים באזור אלעד, למול את בנם הנולד למזל טוב. כמובן שהמשפחה הבטיחה לסדר למוהל דירה נוחה למגורי השבת. הרב זייבלד הגיע לבדוק את התינוק ביום חמישי בבית המשפחה והוא הבחין בלחלוחית חשודה בעיני התינוק. "ישנו חשש שהתינוק לוקה בדלקת עינים" – אמר להורים – "עליכם לטפל בדלקת זו או לבדוק אותה אצל רופא מוסמך. אם אכן מדובר בדלקת עיניים, אסור למול את התינוק עד שהדלקת תתרפא!", הדגיש המוהל והביא להורים משחות לטיפול בדלקות עינים.
הרב זייבלד הגיע לשבות בשבת בקיבוץ, כשהוא מביא עמו את כל צרכי השבת. בבוקר יום השבת הגיע המוהל לבית המשפחה, שם המתינו לו כבר כל המוזמנים, ליד שולחנות ערוכים, עמוסים במגדנות ומאכלים כיד המלך.
הרב זייבלד ניגש לתינוק, הביט בעיניו ופסק: "חושבני שיש לו דלקת עיניים. במצב הנוכחי אסור למול את התינוק!".
ההורים החלו להתווכח וללחוץ על המוהל והרב זייבלד הציע לקרוא לרופא המקומי, כדי שיבדוק בבירור את התינוק ויכריע אם מדובר בדלקת עיניים. הרופא הגיע לדירת המשפחה, ראה את התינוק ואמר שאכן, הוא סובל מדלקת עיניים. הרב זייבלד הודיע להורים שההלכה אוסרת למול את התינוק במצבו, עד שהדלקת תתרפא ותחלוף לחלוטין. המוזמנים החלו להתווכח וללחוץ, בטענה שהכל כבר מוכן לסעודת הברית, כל האורחים הגיעו ולא ניתן לדחות את הברית, אך הרב זייבלד הבהיר להם שברית מילה במצב שכזה, מהווה סיכון לתינוק. הנושא סגור מבחינתו, אין כעת ברית.
המוזמנים התפזרו במפח נפש והרב זייבלד יצא החוצה, כדי לשוב לדירה בה שהה, לפתע ניגשו אליו זוג, ממכרי המשפחה, ואמרו לו: "למה המוהל כל כך מתעקש? בכל מקרה האמא של התינוק אינה יהודיה והתינוק הוא גוי, אז מה אכפת לך למול אותו עם דלקת עיניים?!"...
הרב זייבלד המופתע ערך בירור ואכן, אביו של הרך הנולד נישא לגויה וכעת רצו הם למול את בנם, כאשר מדובר בתינוק נכרי, שכמובן אסור למולו, ובוודאי שאסור למול אותו בשבת.
"הקב"ה עשה לי נס ושלח לתינוק דלקת עיניים, כדי שלא אעבור על איסור מילת תינוק נכרי, ועוד בשבת, עם כל איסורי השבת הכרוכים בכך", הוא מספר לי בהתרגשות גדולה.
(יתד נאמן)