יקותיאל יהודה גנזל
אחד הפיגועים המרכזיים שביצע הקורונה, הוא ללא ספק הבלבול הגדול בחינוך הצאצאים. סגר על סגר הוסגרנו ומוסדות החינוך נסגרו ונפתחו ונסגרו, והחינוך הטהור הושפע.
דווקא כעת טוב להתחזק בסיפור המפעים והאמיתי הבא:
מלמד באחת הכיתות בתלמוד ־תורה מסוים בארצות ־הברית, שם לב על אחד מהתלמידים, שאמו היתה גיורת, שהוא מצליח מאד בלימודו וביראת השמים הנוטפת הימנו. הוא לא יכול היה שלא להתפעל מכך שילד שאמו נולדה כבת נכר, מצליח כל ־כך וכל כולו מקשה אחת של דביקות בבוראו, שמחה בתורה, צהלה במצוות.
כשהאֵם התקשרה ערב אחד למלמד, לגבי בנה, הוא לא התאפק ושאל אותה: "איך? איך הצלחתם לגדל ילד מצטיין בתורה וביראת ־שמים, כזה שמאפיל אף על ילדים שהם בנם של קדושים?"
האם גילתה למלמד סוד גדול:
"הבן הזה שלומד אצלך, לא נולד כיהודי. הוא נולד כגוי, התגיירתי כשהיה תינוק. ההלכה היהודית פוסקת שאפשר אכן לגייר ילד קטן, אולם עדיין אין הגרות נשלמת עד יום היותו גדול.
"לפי ההלכה אנו צריכים להמתין ליום בו ימלאו לו שלוש ־עשרה שנים, בו ביום נכניס אותו לחדר ונשאל אותו שאלה דרמטית ביותר. נספר לו שהוא נולד כגוי ונאמר לו שיש לו זכות למחות ולהסיר ממנו את הגרות ולהמשיך בשגרת חייב כגוי, או לחילופין הוא יכול להסכים לאותה גרות שהוא עבר בהיותו קטן, ולהמשיך מכאן ואילך את חייו כיהודי כשר, מבלי יכולת לחזור בו יותר, לעולם.
"אם הוא אינו 'מוחה' ומסכים ליהדותו, נשלמת הגרות באותו הרגע. אבל באותה מידה הוא יכול לבחור למחות ולהוריד את החזות היהודית ולהמשיך להיות גוי לכל דבר".
בכתה האמא וסיפרה כמה היא חוששת מאותו היום, כמה היא מייחלת שבנה יחליט להצטרף אל דת משה וישראל:
"לכן אני משקיעה את כל כוחי ומרצי שתהא היהדות אהובה עליו. מעולם אני לא מראה לו כל צל של קושי בקיום המצוות, אני רק מראה לו כמה כיף להיות יהודי, כמה כל שבת מוסיפה לנו, כמה תענוג הוא יום השבת בו מתענגים בתענוגים, ברבורים ושליו ודגים. אני נותנת לו להרגיש מאושר בכך שהוא לומד תורה, בכך שהוא 'חֵדֶר יִנְגְל' (- ילד של תלמוד ־תורה). אני עושה את המקסימום כדי להכין אותו לאותו יום גורלי בו הוא יישאל את שאלת השאלות.
"אני רוצה שיהיה לו כל ־כך טוב ביהדותו, עד שלא יחשוב פעמיים לפני שיגיד בהתלהבות: יהודי אני רוצה להיות! בחיים המאושרים והטובים הללו, רצוני להמשיך!"
עד כאן הסיפור.
כששמעתי את הסיפור, התחברתי לדמעתה של אותה אם ולא יכולתי שלא לחשוב: ומה עם הילדים שלנו? מה הם "אשמים" בכך שהם נולדו ליהודים בני יהודים בני יהודים? מה הם "אשמים" שהם נולדו כיהודים? מה הם "אשמים" בכך שבהגיע יום הולדתם השלושה ־עשר, אנחנו נתעסק רק בתפילין ובחגיגה ולא בשאלה דרמטית כל ־כך?
האם זה לא אומר שעלינו להציב נגד עינינו מטרה אחת בלבד: להראות להם כמה מתוקה היא היהדות, כמה אהוב ונחשק להיות יהודי. להקפיד שכל שבת, כל חג, כל מצוה, תהיה חגיגה בבית.