ביום ראשון ח' טבת תש"פ התחילו רבבות עמך בית ישראל יחד את המחזור הי"ד של הדף היומי, וגם אני עם החלטה חזקה החילותי בלימוד היומי אשר מחייב ללא הפסקה, דף ב' בברכות בס"ד.
באותו השבוע ביום חמישי התקיים המעמד העולמי – סיום הש"ס שע"י ארגון "דרשו" – ביד אליהו בתל אביב, בהשגחה פרטית זכיתי להשתתף בו. מעמד שכולו קידוש ה' וחיזוק לעמל התורה וידיעתה, וכך בתום יום מלא וגדוש אחרי השעה 1:00 אחר חצות הגעתי הביתה חזרה לעיה"ת רכסים.
עוד טרם פתחתי את דלת ביתי הנני שומע את קול בכייתה של בתי תחי' (אשר היתה עם דלקת עיניים באותו שבוע) – בכי טעון בכאב, וכך אני נכנס הביתה ומנסה להרגיע אותה, אך ללא הועיל, וגם כשכן נרגעה זה היה רק לכמה דקות ולא יותר. וכך בין לבין התארגנתי לשינה, וקויתי שתוך כמה דקות זה יעבור, ואוכל אף אני לישון מעט לאגור כוחות ליום חדש, אך שום דבר לא הועיל, ואף אחר שקיבלה משהו להרגעת הכאבים לא נרגע בכיה. וכך המשיך למעלה משעה.
מתוך מחשבה התעוררתי, ש'בשלי הסער הזה', והוא, שהזמן שקבעתי לעצמי ללימוד הדף הוא בשעות הערב, ומאחר שבאותו היום, הערב היה תפוס במעמד הגדול, לא היה לי זמן ללמוד את הדף, ורק בדרך חזור באוטובוס הצלחתי במאמץ להתחיל את הדף והספקתי את רובו, אך שלשת רבעי עמוד לא הספקתי, ובנסיעה אמרתי לעצמי – 'רובו ככולו', 'ביטולה זהו קיומה', ועוד תירוצים והבטחתי לעצמי שמיד בבוקר אסיים את הדף. אך כשראיתי ששום דבר לא עוזר להרגעת בתי, אמרתי לעצמי – אולי הדף היומי הוא שגורם לה לבכות…
וכך ממחשבה למעשה נכנסתי לסלון, הדלקתי את האור, הוצאתי גמ', ועם בתי על ברכיי השלמתי את הדף. פחות מרבע שעה עברה, סיימתי את הדף, אני מסתכל למטה, ואני מוצא ילדה ישנה… וכך המשיכה לישון בס"ד עד הבוקר!
מסתמא כל קורא שואל, מה הביאני לחשוב על הכיוון הזה, שבעוון הדף היומי בתי שתחי' בוכה. אלא, שתקופה קודם סיפר לי אחי שליט"א – אברך בן עליה שקיבל על עצמו לעקוב אחר שעות תלמודו, ובכל יום שיהיו לכה"פ עשר שעות שלימות, וכך הוה במשך תקופה, עד שיום אחד היה עייף מאוד, והגיעה שעת לילה, ובחשבון הוא מגלה שלמד רק ח' שעות היום ועדיין חסרות לו שעתיים, אך מאידך אמר לעצמו, שכיון שבין כה הוא כל כך עייף, והלימוד מתוך העייפות לא יהיה בריכוז, ואי"ז שוה – אולי עדיף שילך לישון יותר מוקדם, ויהא לכה"פ ערני ביום המחר. ומתוך המחשבה מצא את עצמו הולך לישון.
וסוף דבר הוה, ששעתיים תמימות הוא במיטה (למרות עייפותו) ולא נרדם, ומיד לאחר שעתיים נרדם. כך הוא סיפר לי, אחרי שבליל שב"ק באותו שבוע יצא לביהמ"ד וגיליתי שחזר רק בסביבות השעה 2:00, והסביר לי שהעדיף להשלים את ה-י' שעות שלו…
וכך באותו יום שרציתי לישון תוך כדי ניסיונות להרגיע את בתי, נזכרתי בסיפור הזה, ואמרתי לעצמי – אני לא רוצה לשרוף את הלילה בניסיון להרגיע את בתי, עדיף לי להתאמץ עכשיו רבע שעה, ואח"כ לישון רגוע. וכך הוה!
כשסיפרתי את הסיפור ליהודי יקר, ואמרתי לו את המוסר השכל שהוצאתי מהספור, שמלגנוב זמן לא מרוויחים, מיד עברה לי מחשבה אחרת: תראה כמה יקר להקב"ה הדף היומי שלך, עד כדי כך שלא נתן לך לישון בלי שתשלים את הלימוד.
(מכתב שפורסם בגיליון 'משנתה של תורה' וארא תש"פ)