יום שני י' בניסן תשע"ח
כלפי איזה גוי יש איסור 'אמירה לגוי' מדאורייתא?
נאמר בתורה: וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת... וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. ופירשו חכמינו ז"ל, ש'בן אמתך' הוא עבד שלא נִמול ולא טבל לשם עבדות, ו'גר' – פירושו 'גר תושב' (ראה תקציר לאתמול).
וכפי שלמדנו, עבד זה וגר תושב, רשאים לעשות מלאכה בשבת לצורך עצמם, ואין אפוא כוונת פסוק זה לאסור עליהם מלאכה בשבת, אלא להורות כי אין ישראל רשאי לומר להם לעשות מלאכה עבור ישראל. כלומר, שבניגוד לאיסור 'אמירה לגוי', שהוא מדרבנן, איסור האמירה לעבד זה ולגר תושב – הוא מדאורייתא.
ומכיון שבדרך כלל עבד עושה את מלאכתו עבור אדונו, חובה על אדונו למונעו מעשיית מלאכה אף כאשר עושה את המלאכה מעצמו ולא ציוָהו אדונו לעשותה; ורק אם ידוע וניכר שהעבד אינו עושה את המלאכה עבור האדון, אין חובה למונעו. ונחלקו הפוסקים אם חובה על האדון למונעו גם מעשיית מלאכה דרבנן.
[שו"ע דש, א, משנ"ב א, ו ו־ט, ושעה"צ ב]
מדוע אסור להנות בשבת ממלאכה שעשה גוי עבור ישראל?
בהמשך לאמוּר: עבד שלא נִמול ולא טבל לשם עבדות, וגר תושב, שעושה מלאכה מעצמו, שלא בציוויו של ישראל, עבור ישראל שאינו אדונו, וכן גר תושב שעושה מלאכה מעצמו עבור ישראל – אין הישראל מחויב למונעם, כיון שדווקא בנוגע לעבד העושה מלאכה עבור אדונו, אנו מניחים שעיקר כוונתו לתועלת אדונו, אבל כשעושה עבור אדם אחר, אנו מניחים שעיקר כוונתו כדי להשתכר בסופו של דבר על עבודתו.
וגר תושב המשמש כמשרת שכיר אצל ישראל – יש אומרים שאנו מניחים שעיקר כוונתו לתועלת מעסיקו, ומחויב למונעו, כדין עבד; ויש חולקים, ולמעשה, יש להחמיר.
ובכל מקרה, אסור מדרבנן להנות בשבת ממלאכתם של עבד זה וגר תושב, ככל מלאכה שעשה גוי עבור ישראל בשבת, שאסרו חכמים לכל ישראל להנות ממנה בשבת, מחשש שאם יהיה מותר להנות, יבואו לומר לגוי לעשותה. וכמו כן, פעמים שיש חובה מדרבנן למחות ביד הגוי לבל יעשה מלאכה עבורו.
[שו"ע דש, א, משנ"ב יב-יג, ושעה"צ י-יא; ביאורים ומוספים דרשו, 8-9]
עבד שלא קיבל עליו שום מצוה – האם נחשב כגוי גמור?
כאמוּר, עבד של ישראל, גם כשלא נִמול ולא טבל, אסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת, ואדונו מחויב למונעו מעשיית מלאכה. וזאת, אף אם לא קיבל עליו לקיים שום מצוה, ואף אם הוא עובד עבודה זרה.
ויש אומרים שאם לא קיבל עליו לקיים את שבע מצוות בני נח, רק אדונו מוזהר שלא לצוותו לעשות מלאכה, וכן למונעו מעשיית מלאכה עבורו, משום שנאמר "בן אמתך", כנ"ל; אבל ביחס לכל ישראל הוא כגוי גמור, אשר האיסור לומר לו לעשות מלאכה הוא רק מדרבנן. ואף לדעה זו – אם העבד משתכר במלאכתו, ונותן את משכורתו לאדונו, יתכן שהמלאכה נחשבת כאילו נעשית עבור אדונו, וחובתו למונעו ממנה.
ויש אומרים שעבד שלא קיבל עליו את שבע המצוות, אף לאדונו אין כל ציווי מיוחד כלפיו, ודינו כגוי גמור, והכתוב "בן אמתך" – מתייחס רק לעבד שקיבל עליו שבע מצוות.
ולמעשה, יש להחמיר כדעה הראשונה; אך יתכן שרק האדון צריך להחמיר כדעה ראשונה, וישראל אחר רשאי להקל.
[שו"ע דש, א, משנ"ב י ו־טו, וביה"ל ד"ה ויש חולקים, וד"ה ויש אומרים]