שדה התעופה, נתב"ג.
הרב נחמיה וילהלם עמד מול דלפק חברת-התעופה, ולא ידע להשית עצה לנפשו. מסביבו מזוודות ומטען במשקל 300 ק"ג, כאשר רשמית מותר לו להעלות למטוס באזור ה-100 ק"ג בלבד…
הרב וילהלם – למי שלא מכיר – מתגורר ב'בנגקוק' תאילנד. רבבות (אם לא מאות-אלפי) תיירים ותרמילאים יהודים מכל רחבי העולם מכירים את ביתו במזרח-הרחוק.
היה זה לאחר קפיצה קטנה שלו לארץ-הקודש. לקראת החזרה למזרח-הרחוק הצטייד בכמות של ספרים ומזון כשר. על מנת שיתאפשר לו להעלות את המשקל העודף למטוס, יצר קשר מראש – דרך חבר משותף – עם מנהל הטיסה אשר אישר לו את הדבר. אבל ברגע האמת הודיע לו המנהל שעם כל הרצון הטוב לא יוכל לעזור לו.
להוסיף מזוודה אחת בלבד למזרח-הרחוק, זה סיפור שיכול להסתיים במאה וחמישים דולר – וגם אז קיימת הגבלה על מספר המזוודות המקסימלי שאפשר להוסיף. אבל בהתאם לכמות המטען שהייתה פזורה סביבותיו, הוא היה נדרש לשלם אלפי שקלים!
מה עושים?
***
עוד לפני שהצליח לגבש פתרון לסבך הודיעה לו אחת הפקידות שיתחיל להניח את הדברים על המסוע. החלק הכי קדמי של המסוע משמש כמשקל. הוא ידע שברגע שהוא מניח את המזוודה, מיד נרשמת כמות הקילוגרמים בצג קטן שקבוע בדלפק… אז מה בדיוק הוא ירוויח? הרי מנהל-הטיסה כבר הודיע שהוא לא יכול לעזור.
מזוודה ראשונה. שניה, שלישית, רביעית, חמישית, שישית. ארגז ראשון, שני שלישי, רביעי, חמישי… המספרים שעל הצג היו אדומים, ולא ברור אם זה הצבע שלהם או שמא הסמיקו מבושה נוכח העובדה שהמשקל לא היה פי שתיים מהמותר – אלא פי שלוש! כאמור, סיפור כזה אמור להסתיים בתשלום של כמה אלפי שקלים!
כאשר הסתיים התהליך ניגשה הפקידה אל מנהל-הטיסה והסתודדה איתו. לאחר-מכן חזרה למקומה והעבירה את כל המטען בחינם ללא הנד עפעף.
הרב וילהלם לא מצא מילים כדי להודות לה, אבל היא טענה שהיא עושה זאת כהכרת-הטוב.
הכרת הטוב על מה?
היא אמנם מעולם לא ביקרה בתאילנד, אבל די לה במה ששמעה מאחרים אודות הכנסת האורחים שם. זו הסיבה שהיא שמחה שמצאה דרך לעזור.
התעניין הרב וילהלם לשמה והתחייב שהוא עוד יחזיר לה טובה בעתיד!
איזו טובה? באיזה עתיד? האם יש בכלל סיבה שהם יפגשו שוב אי-פעם?
***
כעבור שנתיים: אישה נכנסת למסעדה היהודית של הרב וילהלם בתאילנד, ונדהמת לשמוע שמכירים אותה בשמה… הרב מסביר לה שמזה שנתיים הוא מסתובב עם חוב של הכרת הטוב כלפיה, וכעת הוא מבקש לפרוע את החוב.
אבל האישה, רחל שמה, לא זקוקה לשום טובה. כמו ישראלים רבים אחרים היא יצאה לטייל במזרח הרחוק. כעת היא בדרכה לדרום ולצפון תאילנד ובסיום הטיול היא תחזור לשהות אצלם בשבת-קודש בבנגקוק.
חלף כמה זמן שלקח אותו טיול, והיא שוב מגיעה למסעדה היהודית. אורחים יהודים רבים נמצאים שם, כמו תמיד, והיא מספרת על חוויות הטיול המיוחד.
בשלב מסוים מתערבת הרבנית וילהלם ושואלת: "ותמונות מהטיול יש?"
"אין לך מושג באיזו נקודה רגישה את נוגעת", משיבה האישה. "צילמתי תשעה סלילים של סרטי-צילום (מדובר במצלמת 'פילם', שלפני עידן המצלמה הדיגיטלית) אבל איבדתי אותם בצפון תאילנד".
"אין דבר" – מרגיעה אותה הרבנית – "תיגשי אלי בצאת-השבת ואתן לך אותם".
המשתתפים במסיבת עונג-שבת צוחקים, בטוחים שהרבנית מהתלת בה. אבל מסתבר שממש לא: "כל סרטי-הצילום שמורים אצלי ותקבלי אותם במוצאי-שבת".
מה פשר התעלומה?
***
פשוט ביותר: יום קודם לכן התקשר להרב וילהלם יהודי שמתגורר בתאילנד, וסיפר שנהג אוטובוס מקומי הביא לו שקית שכתוב עליה שם בעברית. הוא הקריא את השם ושאל את הרב אם הוא מכיר.
הרב וילהלם לא האמין למשמע אוזניו. היה זה השם של אותה פקידה שעזרה לו בשעתו להעביר את המשקל העודף בנתב"ג. וכעת מגלגלת לו ההשגחה הפרטית את האפשרות להכיר לה טובה.
(גיליון 'השגחה פרטית', הובא ב'איש לרעהו')