הרה"ג שמואל צבי גנץ שליט"א
ימי שמחה והתעלות הנחילנו בוראנו, הלא המה ימי הפורים. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור" – מעין אותם אורות עילאיים והתגלות אלוקית, שחשו בימי מרדכי ואסתר, כן מידי שנה בשנה ניתן לחוש ולקלוט אלו ההשפעות בהאי יומא רבה. על כן בעומדנו ניצבים באלו הימים הנעלים, שומה עלינו להתבונן במהותם; ולהציץ במבט זעיר, בזיו קדושתם, למען נוכל להשיג אלו אור יקרות, וליתן דעת להתבונן בשגב ורום מעלת אלו הזמנים.
וזכרם לא יסוף מזרעם
כל כך עלזו ושמחו להקת קדושי ישראל בכל הדורות בהגיע יום זה. יום הפורים במחיצתם הייתה יום של גילה ושמחה, והשפיעו בקרב כל הדבקים בהם אור השמחה והשפע.
כה שח ואמר הרה"ק רבי מאיר מקרעטשניף זצלה"ה (מובא בשער האותיות): "לולי היו מניחים לו לבחור באיזה יום ישבוק חיי מהאי עלמא, היה בוחר את יום הפורים כי הוא היום היותר טוב בשנה, אולם לא רוצה בזה, כדי שלא להשבית את שמחת פורים".
מתאר היה הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל תיאור עליאי רב הוד על מורו ורבו הגה"ק בעל הויגד יעקב מפאפא זיע"א('רשומים בשמך' חלק ראשון):
זוכרני את סדר ליל "שושן-פורים" במחיצת מורי ורבי ה"ויגד יעקב" זי"ע, עת הגישו תלמידיו בחורי הישיבה מנחה לפניו, את סידור הרש"ש מאת הרה"ק רבי שלום שרעבי זי"ע – בן שלשה כרכים – שרכשו עבורו, והוא ניגש להתפלל בו תפילת ערבית בחצות הלילה, והאריך בתפילת העמידה כשעה ומחצה.
כשסיים את תפילת העמידה, הורו מחוגי השעון על השעה שתים אחר חצות, והתחיל לומר "עלינו לשבח" בהתלהבות עצומה, ובהגיעו ל"ועל כן נקווה", נשאוהו רגליו ופצח בריקוד מלא דביקות והתעוררות, מתוך אש קודש והתלהבות עצומה, כך רקד במשך שעתיים תמימות, עד שהאיר פני כל המזרח, וההתעוררות הרקיעה שחקים כמו בליל "כל נדרי".
רבינו זי"ע פיזז וכרכר בכל עוז על השולחן כדרכו בקודש בליל הפורים, ואמר: "מיר בעטן פון באשעפער 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' – די התעוררות פון 'פורים' זאל אונז באגלייטן א גאנץ יאר, די 'ימי הפורים האלה', די התעוררות וואס מיר האבן דא געהאט פורים, 'וזכרם לא יסוף מזרעם' – די קינדער זאלן אויך עפעס געדענקען, אויך עפעס זעהן!!" [מבקשים אנו מהשי"ת: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" – שההתעוררות שזכינו לה ביום הפורים לא תעבור מאתנו ותמשיך ללוות אותנו בכל ימות השנה, "וזכרם לא יסוף מזרעם" – שהילדים והבנים יזכרו ויראו אף הם משהו!!].
סעודת פורים
בני ישראל לדורותיהם נהגו להרבות בשמחת פורים בכלל, ובפרט בסעודת פורים.
בטעם המנהג להמשיך הסעודה לתוך הלילה כתב בלבוש: "וצריך לעשות הסעודה ביום… מיהו ימשוך שמחתו גם תוך הלילה… כי חייב אדם במשתה ושמחה בשני הימים י"ד וט"ו, וכן נהגו, דימי משתה ושמחה כתיב משמע שני הימים, ונהגו לשמוח אף בליל ט"ו שביניהם". ע"כ.
ובשו"ת 'תרומת הדשן' סימן קי כתב: בהרבה מקומות נהגו בעלי בתים וגם תלמידי חכמים לעשות עיקר סעודת פורים בערב, והולכין לבית הכנסת ומתפללין מנחה, וחוזרין לבתיהן ומתחילין בסעודה ביום ונמשכין בה עד הלילה ורוב הסעודה היא בלילה וכו', ונראה טעם לדבר, משום דבארבעה עשר שחרית צריך שיהוי בקריאת מגילה, ואחר כך הוא טרוד ושולח מנות ומתנות ולאביונים ואין פנאי לאכול בסעודה בשמחה ובתענוג, ולכך קבעו קדמונינו מקצתה בערב, ולהתחיל מבעוד יום גם כן קודם תפילת ערבית כדי לקיים מצוות סעודה ביום שהוא עיקר, ונמשך ביה מאז בפנאי ובתענוג עד הלילה ובלילה עצמה, וחשיב הכל סעודה אחת וכו', אף כי ישבתי מנהג זה, מכל מקום רבותי ואני אחריהם נהגינן עיקר הסעודה בשחרית".
והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה
גדול ורב הוא יום הפורים שמשפיע על משך כל החודש חביות של שמחה. הלא כך דרש ה'חוזה מלובלין' זיע"א: משנכנס אדר מרבין בשמחה – מרבים את ברכת השפע לבני ישראל – על ידי השמחה.
כבר נחקק עלי ספרי הצדיקים על אימרת חכמינו 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' – כל ימי החודש ימי שמחה הם. כבר מראש חודש יש להרבות בשמחה, ויש לכך גם תוצאה הלכתית. כפי שנפסק בשו"ע שמי שיוצא לדרך ארוכה, ולא יהיה באפשרותו למצוא מגילה כדי לקרוא בה, יקראנה אפילו בתחילת החודש. ה'משנה ברורה' נותן טעם בדבר: שנאמר "והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה".
וכה דרש הרה"ק קדוש ישראל מרוז'ין: משנכנס א-דר – אלופו של עולם בבחינת דירה בתחתונים, על ידי קבלת על מלכות שמים על ידי זה נתרבה השמחה ונתפשט בישראל.
סיפר החסיד המפורסם רבי משה שו"ב אצל הרה"ק רבי יצחק מנעשכיז זי"ע, כי אמר לו הרבי הקדוש מנאשכיז: "אליהו זכור לטוב אינו יכול לסבול את בעל העצבות. וסיים: "בכל שמחה שאדם שמח מן מצוה יכול כל אדם שיהיה לו בחינת גילוי אליהו זכור לטוב" ["זכרון טוב" מהדו' תשנ"ז עמ' נ"ה]
'מה בקשתך וינתן לך'
מסגולותיהם הנעלות של ימי הפורים, כבר גילו לנו רבותינו הצדיקים לדורותיהם, כי ניתן לבקש ולפעול ביום הקדוש הזה גדולות ונצורות למשך שנים ארוכות, בבחינת 'כל הפושט יד נותנין לו'- אף שמעשיו של האדם לא יוכיחו כי ראוי הוא לקבל את תפילותיו ותחנוניו, מ"מ עידנא דרעוא היא להאזין לתחנוני בני ישראל.
סיפר הגרי"ש אונגר זצ"ל על גדלותם של הצדיקים שהיו 'מחלקים' ישועות וברכות לכל הבאים במחיצתם. וכך סיפר: החסיד ר' חיים הירשמן ז"ל, סיפר לי בעצמו, שהוריו זכו בו מברכתו של אותו צדיק, הגה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע. שנים רבות לא נפקדו הוריו בזרע של קיימא, ואע"פ שאביו הִרבה להזכיר את עצמו אצל הגה"ק מצאנז לפקידה טובה, עדיין לא ראה ישועה.
עד אותו היום, שושן-פורים תרל"ו, בשנת חייו האחרונה של הגה"ק מצאנז זי"ע. עת ערך ה"דברי חיים" את שולחנו הטהור לכבודו של יום, והיתה סעודה גדולה כדרכו, במהלכה "מכר" רפואות וישועות, בני חיי ומזוני רוויחי, וכל מילי דמיטב. הגבאי עומד ומכריז ישועה למרבה בדמים, והרבי יעננו בקול.
הפעם הכריז הגבאי "בן זכר", ושם עומד נגיד עתיר ממון, שנזקק אף הוא להיפקד בזש"ק, וביקש לזכות בברכת הצדיק. "ארבע מאות רייניש" פסק הרבי. אך הנגיד טען, שהמחיר גבוה מדי.
אמר לו הצדיק: "מיט מיר האנדלט מען נישט!" [אתי לא מתמקחים!] "והיה אם נתון תתן את הסכום הנקוב במלואו, אברכך, ואם לאו, איש אחר יקחנה". אמר הנגיד: "איזיל ואימליך באנשי ביתי".
אמר לו הצדיק: "לֶךְ לְךָ, אך ידוע תדע שכל הקודם את חבירו בארבע מאות זכה". אך מאי דלאותו נגיד מבעיא ליה, לאביו של ר' חיים פשיטא ליה, ומיד בצאת הנגיד, קפץ ואמר: "אנא בעינא!" שאל אותו הצדיק: "מאין תשיג ידך, סכום כה גדול, והלא איש עני אתה, וחנות קטנה לך, והכנסותיה מועטות?!"
השיב האב: "כעת מונחים בכיסי חמישים רייניש, ועד שלשה ימים, לילה ויום, אשלים לארבע מאות!" – ותוך כדי כך שלף חמישים רייניש, והגישם להרבי, שפסק בקול רם: "זכה לו!". אביו של ר' חיים החיש צעדיו הביתה, ויספר לאשתו את כל המעשה. ויאמר לה: "עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו, להשלים את הסכום, עד מועד הפירעון". מיהרו ומכרו את סחורת החנות כולה, ואת כל תכולת הבית, החפצים, הכלים, המיטות, והרהיטים כולם. לא נותר להם, כי אם הבית על כתליו ותו לא. כך גייס את שלש מאות וחמישים הרייניש הנותרים. צרר הכסף בידו, והביאו אל הרבי.
שאל אותו ה"דברי חיים": "אלו המעות מנין לך?" השיבו אביו של ר' חיים: "כותלי ביתי יוכיחו שאף לא זיז ולא יתד נשאר על עומדו. את כל אשר לי מכרתי בכדי לזכות בברכה המיוחלת". כשעמד לצאת מחדרו של הרבי, אמר לו: "איתא בגמרא: בא זכר בעולם, בא ככרו בידו! כשהשי"ת עוזר ופוקד בבן זכר, הוא נותן עמו גם כן שפע!" וחזר ושנה ושילש: "בשפע, בשפע, בשפע!"
לשנה הבאה נולד לו בן זכר, ויקרא שמו בישראל "חיים", על שמו הטהור של הגה"ק מצאנז אשר ברך אותם, והוא היה מן הראשונים שנקראו על שמו של אותו צדיק. ואמנם "בא זכר וככר בידו", כי מאז לידת בנו, החלה הברכה לבוא בשערי ביתו, והיתה לו פרנסה ברווח כל ימיו. משם העתיק אביו של ר' חיים את דירתו לעיר גארליץ, והילד "חיים" התהלך תדיר בבית הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע בנו של ה"דברי חיים".
פעם אחת הסתובב חיים הקטן למרגלות הרה"ק רבי ברוך, גער בו רבי ברוך ואמר: "דיך וועט מען אריין רוקן ווי א 'טשולנט'!" [אותך יטמינו בחיפזון כמו שמטמינין את הטשולנט!], כך אמר לו מספר פעמים. כאשר ר' חיים סיפר לי זאת, הוסיף ואמר: "נראה בעיני כוונתו הק', שכשיגיע זמני להפטר מן העולם יטמינו אותי בערש"ק אחר חצות היום". ואכן ר' חיים נפטר לבית עולמו בערש"ק אחר חצות, אף אני הייתי מן המשתתפים בהלווייתו [שמיהרו לערכה בשעה שישראל קדושים ממהרים להטמין את החמין לכבוד שב"ק], ועם סתימת הגולל נשמעה בירושלים התקיעה לכניסת השבת.
את מאמרינו נסיים מה שאמר במליצה הרבי הקדוש רבי מרדכי מנדבורנה זיע"א, שהיה רגיל לומר בזה"ל: "מען זאל האבן א כשר'ן פורים אין א פרייליכן פסח", דהנה העולם נוהגים להיות שמחים בפורים אך יכולים לבוא ח"ו לידי מכשול משא"כ בפסח נזהרים בכל מיני הידורים ונשמרים ביותר, ולאידך לפעמים מרוב החומרות באים לידי עצבות ח"ו, לכן צריך פסח שמח, להיות שמחים בקיום מצוות החג.