האם מותר להשתחוות ביום הכיפורים של שטיח הקבוע ברצפת בית הכנסת? • מהי החביבות המיוחדת שיש לאמירת 'ובא לציון'? • האם ראוי שכמה אבלים יאמרו יחד 'קדיש'?
יום חמישי ג' בסיון תשע"ו
האם מותר להשתחוות ביום הכיפורים של שטיח הקבוע ברצפת בית הכנסת?
ההשתחוויה לה' בהצמדת הפנים לקרקע, ובפשיטת ידים ורגלים על הקרקע, מותרת מן התורה רק על רצפה שאינה של אבן; ואילו 'קידה', שהיא פעולה הדומה להשתחוויה, אך נעשית ללא פשיטת ידים ורגלים, מותרת מן התורה אף על רצפת אבן. וחכמינו ז"ל גזרו שלא להשתחוות בפשיטת ידים ורגלים אף על רצפה שאינה של אבן, ושלא להשתחוות בקידה על רצפת אבן; אך שני אופנים אלו מותרים כשהמשתחווה נוטה הצִּדה. ואם פורס המשתחווה תחתיו שטיח, בגד וכדומה, וחוצץ בין פניו לרצפה, מותרת אף ההשתחוויה על רצפת אבן. וכך נהגו לעשות ביום הכיפורים, בעת ההשתחוויות בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף - לפרוס דבר מה על הרצפה. ושטיח הקבוע ברצפת בית הכנסת, ואין מזיזים אותו לעולם - נחלקו הפוסקים אם נחשב כחציצה. [סימן קלא, סעיף ח, ס"ק מ-מד, ושעה"צ ס"ק מד; ביאורים ומוספים דרשו, 51 ו־54; וראה שם תרכא, 15]
מהי החביבות המיוחדת שיש לאמירת 'ובא לציון'?
בימות החול לאחר תפילת שחרית, ובשבת לפני תפילת מנחה, אומרים את פסוקי 'ובא לציון', ובהם פסוקי הקדושה, אשר תיקנו חכמינו ז"ל לאומרם גם בתרגום לארמית, שהיתה מובנת לכלל הציבור, וזאת כדי שכל ישראל יעסקו מדי יום בתורה לפחות בעיסוק מועט זה של אמירת הפסוקים עם תרגומם. ואמרו חכמים שכיון שיש באמירת קדושה זו שתי מצוות נכבדות: קדושת השם ותלמוד תורה, חביבה היא לפני השי"ת ובזכותה העולם קיים. ולכתחילה יש לומר קדושה זו עם הציבור, ועל כן יש לדלג במקרה הצורך על 'אשרי', 'למנצח', או הפסוקים שבתחילת ו'בא לציון', כדי לומר את הקדושה עם הציבור, ולהשלים לאחר מכן את האמירות החסרות. וכשאומרים קדושה זו בציבור, יש לומר את פסוקי התרגום בלחש. [סימן קלב, סעיף א וס"ק א-ד; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־6]
האם ראוי שכמה אבלים יאמרו יחד 'קדיש'?
מנהג ישראל מימי חכמינו ז"ל שהבן אומר קדיש לאחר פטירת אביו, כדי להגֵן עליו ממידת הדין המתוחה במרום; ונהגו לאומרו עד תום אחד עשר חודש לפטירת האב או האֵם. וישנן שלוש דרגות בחובת אמירת הקדיש בתקופה זו, על פי חומרת מידת הדין: עד שבעה ימים לפטירה - הדרגה הגבוהה ביותר; עד שלושים יום לפטירה, ועד אחד עשר חודש. כמו כן נוהגים לומר קדיש בכל שנה ביום היארצייט, ושני טעמים ניתנו לכך: האחד, שביום זה 'הורע מזלו' של הבן, וצריך להרבות בזכויות וברחמים, והשני, כדי לעשות ביום זה נחת רוח להוריו, להגן עליהם ולכפר על נשמתם. ומנהג בני ספרד שכמה אבלים אומרים קדיש יחד, אבל פוסקי אשכנז נחלקו אם ראוי לנהוג כן, או שרק אחד מהאבלים יאמר קדיש, ויחלקו את הקדישים לפי סדר קדימה מסוים שהנהיגו רבותינו הקדמונים. [סימן קלב, קונטרס 'מאמר קדישין'; ביאורים ומוספים דרשו, 7]