"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (י"ט, ו')
מרבה היה מרן הגאון רבי משולם דוד הלוי סאלאוויציק זצוק"ל, לספר ב'חומש שיעור' מעשים ועובדות מחיי מרנן הגרי"ז, הגרב"ב ליבוביץ והגרש"ז ריגר, ממה שראו עיניו, וכמובן סיפורים רבים על חיי מרן הגר"ח וגדולי הדורות, ששמע מאביו וכפי שקיבל ממנו את חשיבות הסיפורים.
פעם הזכיר את הפסוק בקהלת: "אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" ושאל, כיצד אפשר לומר כך, וכי יש בכלל ספק שכך היא האמת, והימים הראשונים אכן טובים מאלה? ובהתרגשות עצומה המחיש: "ס'איז דאך געווען דער טאטע, און מ'האט געפלעגט פארן צום חזון איש רעדן אין לערנען" [-הרי היה את האבא, וכן היו נוסעים להחזו"א לדבר בלימוד], הלא פשיטא שהימים ההם היו טובים מאלו?
אלא שהדגש כאן הוא על ה"אל תאמר", שכן בודאי שהיו טובים מאלו, אלא שלא מן החכמה לומר זאת, כי התפקיד שלנו על כל פנים, הוא לפעול ולעבוד את השי"ת במצב הנוכחי דוקא, ולא להיכנס לרפיון מחמת המחשבה שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
שקיעות בלימוד
פעם הזכיר את המעשה המובא בגמ' יומא, על הלל הזקן שעלה על עליית הגג של בית המדרש ומתוך שהיה להוט לשמוע משם את דברי רבותיו, לא הבחין בשלג היורד ומכסה את כל גופו עד שהתעלף, כמסופר שם בהרחבה. ואז התבטא בהתלהבות: גם בדורות האחרונים שמענו על אהבת התורה הפלאית שהייתה לגדולי ישראל, עד כדי מסירות נפש של ממש. בהקשר לכך סיפר לי לדוגמא את המעשה עם רבינו עקיבא איגר זצ"ל, שכידוע כח עיונו המעמיק בתורה היה מבהיל כל רעיון, וזאת לצד התמדתו ושקיעותו בתורה שהיתה בדורו לשם דבר בפי כל.
ומעשה שהיה: באחת הפעמים כאשר היה רכון על תלמודן וכל כולו היה שקוע בעומק הסוגיא כשהוא מנותק כליל מהעולם ומעצמו החל למסור את שיעורו לתלמידיו בישיבה, ובדרך לימודו נתקל בקושיא חמורה שהטרידה את מוחו ביותר, עד שלא מצא כל דרך ליישבה.
בתוך כך הוצרך לצאת לביהכ"ס שהיה בחוץ, כאשר שלג כבד ביותר ירד ללא הפוגות. והנה כעבור זמן של כרבע שעה משראו התלמידים שאינו חוזר, החלו לדאוג לשלומו ולחשוש שמא אירע לו דבר מה לא כשורה, ויצאו לחפשו, אך לא מצאוהו בכל הסביבה.
הדאגה לשלומו גברה, והנה לפתע מזדעק אחד הבחורים ומצביע על מקום מסוים שם נראה גוש בולט בשלג, וכשהלכו ומיששו את המקום הבחינו לתדהמתם ברבי – הג"ר עקיבא איגר, שראשו מציץ החוצה וכל גופו מכוסה בשלג. והנה תיכף משראה אותם הזדעק וקרא בהתלהבות: "איך האב שוין א תירוץ אויף די קשיא" [-יש לי כבר תירוץ לקושיא]…
לאחר בירור קצר עלו הבחורים על פתרון התעלומה, מה אירע. התברר שבדרכו חזרה לישיבה התיישב הגרעק"א לרגע קט על כסא סמוך, והואיל והיה מוחו טרוד מאד בקושיא שלא נתנה לו מנוח, החל שוב להעמיק בה, עד שלרוב שקיעותו לא הבחין כלל בשלג היורד בעוז ונערם לגובה רב, כשהוא עצמו מתכסה בו כמעט כולו, כשלמרות הקור העז והשלג הרב שמצטבר והולך על גופו, השכיחה ממנו אהבתו היוקדת לתורה כליל את הקורה עמו…
הרי לנו מושג מה מנפלאות אהבת התורה של הגרע"א, והדרגות הנשגבות שלו בעיון ובהתמדת התורה עד כי כמעט איננו יכולים להכיל זאת בשכלנו, וזאת למרות שהמרחק בין דורו של הגרע"א לזמנו של הלל הזקן הוא רב יותר מהמרחק שבין זמננו לתקופתו של הגרע"א…
שיעור השלג
עוד סיפר לי רבינו בהתלהבות וברגש רב בשם הג"ר ישראל איסר שפירא, גיסו של מרן הגר"ח זצ"ל:
בישיבת וולאז'ין התפרסם אחד משיעוריו של מרן הגר"ח בכינוי 'שיעור השלג'. היה זה כאשר נסע הגר"ח ביום שלג בעגלה, כשעליו לשאת את שיעורו באותו היום לתלמידי הישיבה.
והנה באחד מעיקולי הדרך נטתה העגלה על צידה, ובשל שקיעותו בתלמודו, נפל רבי חיים מהעגלה ארצה מבלי לחוש דבר, ואף בעל העגלה לא הבחין בנפילתו. רק לאחר שהגיעה העגלה למחוז חפצה בוולאז'ין, סובב העגלון את ראשו לאחור והנה הוא מגלה… עגלה ריקה מאדם. נסער סב ללא כל שהיות באותה דרך שבה נסע, כשהוא תר בעיניו אחר ראש הישיבה שנעלם בפתאומיות.
לאחר שנסע כברת דרך, מבחין בעל העגלה בגוש משונה של שלג בצידי הדרך, וכשירד לבדוק מצא שם את אשר חיפש – את הגר"ח מכוסה כולו בשלג עד לראשו, שבשל שקיעותו לא הבחין מה אירע עמו והיכן הוא מצוי…
מני אז, נקרא השיעור הזה שהתחדש בנסיבות כה מיוחדות בשם 'שיעור השלג', על שם אותו מאורע פלאי שנכרך בהכנתו – עדות לאהבת התורה הפלאית וכח ריכוזו העצום של רבי חיים בשקידת עיונו וטירדתו בתלמודו.
באותה שיחה שמעתי מפי רבינו עובדה נוספת כיוצא בה, אודות דבקותו בתורה בכל עוז של הגאון רבי זלמל'ה מוולאז'ין: פעם הוא ישב בביהמ"ד ליד התנור והיה שקוע בלימודו באופן נשגב, עד שלא חש כיצד נאחזו בגדיו באש התנור והחלו להישרף, ואילולא הבחין בדבר אחד מיושבי בית המדרש שקם תיכף ממקומו ונחלץ להצילו, הרי שהסיפור יכול היה להסתיים באסון נורא.
אהבת התורה היוקדת
בדרכו לברית מילה אצל תלמיד וותיק, סח לי רבינו בהתפעלות עובדה נוראה אודות מרן מהרי"ל דיסקין זצ"ל:
היה זה כאשר הג"ר שלום מנשה מבריסק נסע פעם בעגלה יחד עמו, בדרכם לענין של מצוה, כאשר בחוץ השתוללה סופת שלגים והקור חדר לעצמות.
והנה תוך כדי הנסיעה מבחין רבי יהושע ליב שר' שלום מנשה רועד כולו. כששאל אותו מדוע הוא רועד כ"כ, לא הבין ר' שלום מנשה את השאלה, שהרי מזג האוויר החורפי מכה בעוז ומצליף בכל הגוף. אך רבי יהושע ליב זצ"ל הפטיר לתומו "איך האב גארנישט געפילט" [-לא חשתי דבר], כלומר שבשל שקיעותו המוחלטת בתורה, לא חש כלל בקור העז.
(מתוך הספר 'אחרון לדור דעה' בעריכת הרב שמעון יוסף מלר)