השבוע למדנו:
הנאה ממלאכת הגוי בשבת וביום טוב
* כל פעולה שאסור לישראל לעשותה בשבת וביום טוב, אסור לבקש מהגוי לעשותהּ עבורו; ואף אם מבקש זאת ממנו בימות החול.
* מלאכה שעשה הגוי עבור עצמו או עבור גוי אחר בשבת, מותרת בהנאה. אולם, מאכלים שהאדם מטבעו להוט אחריהם – יש אוסרים לאוכלם בשבת, ויש מתירים. ולדעת השולחן ערוך, בשעת הדחק, או לצורך מצוה, ניתן להקל.
* אזור שרוב תושביו גויים, והתרחשה בו תקלה אזורית באספקת החשמל, ותוּקנה בשבת על ידי עובד גוי – מותר לישראל ליהנות מהתיקון.
* אסור להשתמש בשבת במעלית שהגוי הפעיל לצורך עצמו, אף אם לא התכוון כלל לצורך ישראל; אם משום הגברת הזרם על ידי תוספת המשקל; אם משום 'מראית העין', ואם משום חילול ה'.
* גוי שהביא סחורה בשבת מחוץ ל'תחום', והעמידהּ למכירה בעיר שרובה גויים – אם אין חשש 'מוקצה' בסחורה, מותר לישראל לקנותה ממנו באופנים שבהם מותר לקנות בשבת.
* משלוח שהובא בשבת מחוץ לתחום, לביתו של ישראל, בידי שליח גוי, והיה ידוע מראש שאין אפשרות שהמשלוח יגיע ליעדו לפני שבת, והיה ברור כי הגוי יביא את המשלוח מחוץ ל'תחום' בשבת – אסור למקבל להשתמש בתכולת המשלוח עד 'כדי שיֵעשה'. ואף אם המשלוח נשלח בזמן סביר להגעתו לפני שבת, ומסיבה כלשהי התעכב השליח והביאו בשבת – פעמים שיש לחשוש שתכולת המשלוח הוחלפה בתכולה האסורה בהנאה בשבת. וביום טוב, בנוסף על האמוּר – לדעות מסוימות, אם שולח המשלוח הוא ישראל, פעמים שיש איסור 'מוקצה' על החפץ מחמת שהיה מחוץ לתחום.
מכירה ומתנה בשבת וביום טוב
* מותר לקנות בשבת וביום טוב מאכלים לצורך היום, בתנאים מסוימים, כגון שלא יזכירו את ענין התשלום, וקל וחומר שלא את סכום התשלום; וכן שלא יזכירו את המידה הנמכרת.
* אסור להוביל מאכלים ביום טוב ברחוב העיר – אף במקום שיש בו 'עירוב' – בצורה הנראית כהובלה למכירה; ואף בחצר וכדומה, אין להוביל מאכלים בצורה כזו, כי אם בשעת הצורך.
* מותר לתת מתנה בשבת וביום טוב כאשר יש צורך בדבר לשבת ויום טוב. ולכן, לדוגמה, מותר לתת מאכלים במתנה לאדם שנצרך להם בשבת; או אף כשאינו נצרך להם בשבת, אלא שעצם הנתינה גורמת שמחה לנותן. אולם, מאכל שמיועד לאכילה לאחר עשיית מלאכות המותרות ביום טוב – אם לא נותר ביום טוב זמן המספיק לביצוע מלאכות אלו, אסור לתיתו ביום טוב.
עשיית מלאכה ביום טוב שלא לצורך 'אוכל נפש'
* עשיית מלאכות לצורך אוכל נפש, מותרת ביום טוב.
וקיבלו חכמינו ז"ל, שהמלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, מוּתרות גם שלא לצורך אוכל נפש. ונחלקו ראשונים בהגדרת ההיתר 'שלא לצורך', ולהלכה, ההיתר הוא רק לדבר שיש בו צורך ליום טוב, כגון כדי להרבות בעונג יום טוב, או שיש בו צורך מצוה שיש לקיימה באותו היום, כגון תקיעת שופר וארבעת המינים; ואף כשמדובר במצוה דרבנן, ואף בהידור. ומעיקר הדין, ההיתר הוא אף לצורך מניעת הפסד כספי, אך יש אוסרים, וראוי להחמיר.