הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת מיר ירושלים
1
ממש כמו בחזית הפוליטית כך גם בחזית האישית, אנו ניצבים במאבק קבוע מול שתי חזיתות: השקר והשווא. שקר זאת השפה המדוברת בבית לבן הארמי, אומרים לך על הטוב שהוא רע ועל האסון שהוא תקווה.
שווא זאת מציאות מדומה, נראית כתחרות אבל נעדרת מהות, וכפי שדרשו חז"ל את משמעות השם עשיו – "זהו שווא שבראתי בעולמי", שווא היא מציאות נטולת קיום אמיתי.
עם השקר אנו עוד מסתדרים איך שהוא, היצר הרע מייפה אותו בצחצוחי לשון אבל היצר הטוב מעמיד מולו את האמת הבוהקת. הסכנה נמצאת דווקא בשווא, במצגים ותפיסות עולם המתלבשים על שביבי אמת מעוותת אבל חלולים מתוכן ומנותקים מתכלית. בדפוסי התנהגות והרגלים המדמים בטעות חיים יהודיים, ולא היא.
השווא הוא טרגדיה של עמל חיים שלא מגיע לשום מקום. יצירות שנוצקו מתמצית הנפש אבל נעדרות משמעות בעולם של נצח. השווא הוא סיפור החיים של עשיו – אכול ושתה כי מחר נמות – אבל הוא גם נכנס מן הדלת האחורית למקומות שאינם שלו.
2
"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" – הירך לא נשברה, היא רק התנתקה ממקומה – וזה אומר לנו ששרו של עשיו הצליח לפגוע בדורות האחרונים, לא במכת מוות אלא בניתוק בינם לבין המציאות האמיתית, באופן שלצד חיים של קיום מצוות יש מקום לתפיסות עולם וסגנון חיים של שווא, בדמות ריגושים שכליים או חווייתיים שאינם אלא ריק גדול ושחור.
יעקב חזר אחרי פכים קטנים משום שאין משהו בעולמו שמציאותו לשווא, גם הדברים הזוטרים ביותר יש להם משמעות ותפקיד. לכן יעקב מיטתו שלימה, כי אין משהו בחייו שהלך לריק. ומפני כך שרו של עשיו נאבק בו בדיוק בעיתוי הזה, משום שהוא עומד נגד תפיסת החיים המייחסת משמעות לכל חלקיק של חיים, לכל מעשה ולכל חפץ.
3
הניתוק הזה יכול להחזיק מעמד כל עוד לא עלה השחר, כי רק בחשיכה אפשר לטעות ולהתבלבל בין מציאות ברת קיימא לבין השווא המתייצב כנגדה. אבל כשעל קו הרקיע יפציעו קרני מבשר טוב, כל עולמות השווא יקרסו אל תוך עצמם כאותו ריק שחור ונורא הבולע ומכלה את הכול אל תוך עצמו.
תעתועי השווא הכובשים כל חלקה טובה בעולם המעשה כמו בעולם הדעה וההיגיון אינם תקלה תקופתית, הם קו הגמר במלחמה שתחילתה באותו לילה חשוך וסמיך שהעלה אבק עד כיסא הכבוד. המכה בכף ירכו רגע לפני ההכרעה מכוונת כנגד אלו שנשמתם נבחרה להתמודד ברגעי החושך האחרונים. בסוף הם ינצחו, זה בטוח, כי יעקב ניצח והמערכה הוכרעה.
המשמעות הניתנת בפרשת השבוע לסערה הרוחשת סביבנו מעניקה כוחות מבארות הנצח שחצבו אבות האומה, מאירה נקודות ציון בדרך אפילה, אוספת ועוטפת בחמלה לבבות הומים.
4
ייאוש הוא השלמה עם השווא.
כשמרימים ידיים מנשמה יהודית, כשאומרים את המשפט האומלל ביותר שיש – לילד הזה אין סיכוי – זאת כניעה לשרו של עשיו, כביכול יש נשמות שבאו לשווא, שהן תלושות מהתכלית ואין להן חיבור לנצח. אין דבר כזה.
המאבק של יעקב היה על הנשמות של דור אחרון, על פירורי הקדושה הנמוכים ביותר, על נקודות האחיזה האחרונות של הסיטרא אחרא, ולכן המלחמה היא עזה, וקולותיה הומים בחוצות קריה, בחוצפה ובוטות, והאופק נעשה משחיר וסוגר, כך נראה מי שנאבק על נשימותיו האחרונות.
מולו, אנחנו נאבקים על הנשמות האחרונות, לא מוותרים גם על פכים קטנים, מלחמתנו על תקומתו של דור מקבלי משיח.
