יום ראשון ט' בניסן תשע"ח
שלושת סוגי העבדים הכנעניים ודיניהם
עבד גוי מכונֶה בפי חכמינו ז"ל 'עבד כנעני'. וישנם שלושה סוגים של עבד גוי:
א. עבד שנקנה על ידי האדון ללא תנאים; ודינו – שאם נאות למול ולטבול ולהיות בכלל העבדים הכשרים, מלים ומטבילים אותו לשם עבדות, והוא חייב בכל מצוות התורה מלבד אלו שהאשה פטורה מהן. ואם עד שנים עשר חודש מעת קנייתו טרם נאות לכך, חובה על אדונו למוכרו לגוי.
ב. עבד שהתנה עם אדונו בשעת קנייתו שלא ימול ויטבול, אך מקבל עליו את שבע מצוות בני נח; ודינו – שמותר להחזיקו לצמיתות למרות שאינו נִמול וטובל, וחייב בשבע המצוות בלבד.
ג. עבד שהתנה עם אדונו שלא ימול ויטבול, ואף אינו רוצה לקבל עליו שבע מצוות בני נח, ועובד עבודה זרה; ודינו – שבארץ ישראל אסור להחזיקו כלל, אך בחוץ לארץ מותר להחזיקו.
[שו"ע דש, א, ומשנ"ב ג; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
האם יש חיוב 'שביתת עבד' כשאצל האדון חול ואצל העבד שבת?
נאמר בתורה: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱלֹהֶיךָ... לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. ופירשו חכמינו ז"ל, שעבד זה הוא עבד שנִמול וטבל לשם עבדות, וקיבל עליו את מצוות העבדים, שהן, כאמוּר, כל מצוות התורה מלבד אלו שהאשה פטורה מהן. ומצוַת השבת, בודאי היא בכלל המצוות שעבד חייב בהן, אלא שהתורה מוסיפה בפסוק זה חיוב מיוחד לאדון, למנוע את עבדו מעשיית מלאכה אף לצורכו של העבד עצמו.
וחובה למנוע את העבד אף מעשיית מלאכות דרבנן. ואף בזמן תוספת שבת המחויבת מן הדין (ראה שו"ע רסא, א) – יש להחמיר ולמונעו מעשיית מלאכה. ואם העבד נמצא במקום שבו השבת נכנסת בשעה מוקדמת יותר מבמקום שבו נמצא האדון – יש שהסתפק אם האדון מצוּוה בשביתת עבדו בשעות שבמקומו עדיין חול.
[שו"ע דש, א, ומשנ"ב א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 4 ו־6]
האם מותר ל'גר תושב' לחלל שבת בביתו של ישראל?
עבד שלא נִמול ולא טבל לשם עבדות, או שנמול ולא טבל, וכן 'גר תושב', שהוא גוי שלא התגייר, אלא קיבל עליו לקיים את שבע מצוות בני נח, ושלא לעבוד עבודה זרה אפילו ב'שיתוף', (שהיא עבודה המותרת לשאר הגויים) – רשאים לעשות מלאכה בשבת לצורך עצמם, ואדרבה, אסור להם לשבות ממלאכה, כיון שאסור לגוי לשבות בשבת.
אולם, לא יעשו מלאכה זו בבית ישראל, אלא אם כן ניכר שזו מלאכה לצורך עצמם, וכגון שמתקנים את בגדיהם. וכן אסור לאדונו של עבד זה להנות בשבת מהמלאכה שעשה העבד לצורך עצמו, (אף לדעת המתירים לישראל להנות ממלאכה שעשה גוי בשבת לצורך עצמו), מחשש שהדבר יגרום לעבד לעשות מלאכה זו בשבת בכוונה תחילה עבור אדונו.
[שו"ע דש, א, משנ"ב ד ו־ה, וביה"ל ג, ד"ה אינו; ביאורים ומוספים דרשו, 3 ו־5]