לפניכם 2 סיפורים מרתקים עם סוף מפתיע..
אין צורך להקדים הרבה רק לקרוא ולהתפעל מנפלאים דרכי ד'
ר' משה נ. מאנטוורפן, נהג להתעדכן בדבר מכירות פומביות שנעשות מיד פעם על ידי כונסי נכסים ולהשיג על ידן 'מציאות'. פעם אחת שמע שעומדים לערוך מכירה פומבית על פריטים של מפעל גדול לדגים קפואים, שפשט את הרגל. ר' משה חיפש באותו זמן שולחן משרדי, ובא לבדוק אם ימצא במפעל משהו מתאים.
סדר הדברים במכירות מעין אלו הוא שממספרים כל פריט מתכולת המפעל, ויום לפני המכירה מתקיימת בשטח המפעל סיורים של כל הקונים הפוטנציאלים כשכל אחד מציין לעצמו את המספרים שבהם הוא חפץ, ולמחרת מתקיים מכרז פומבי באולם גדול, בהשתתפות כל הקונים. ר' משה סייר במפעל, הגיע למקום ששימש כמשרד, ראה את השולחן כי טוב והחליט לקנות אותו. המשרד היה צמוד לאולם הקפאה עצום בגודלו, ועל כן האולם הקפאה היה ממוספר במספר 90, והשולחן הסמוך לו במספר 91. ר' משה רשם אצלו את המספר 91, וידע כי למחרת, כאשר יגיעו למספר זה בעת המכירה הוא ירים את אצבעו ויכריז את המחיר שהוא מעוניין לתת עבור השולחן.
למחרת הגיע מיודענו באיחור למכירה הפומבית, כשהיא כבר באמצעה, כאשר נפשו פזורה עליו מעט, עם היכנסו שאל את הגוי שעמד בכניסה: איפה אוחזים? מסיבה כלשהיא הלה הבין שהוא שואל מהו הפריט הבא בתור, והשיבו 91. מיד הרים משה את ידו ואמר שהוא מעוניין לשלם אלף פרנק בלגי (שווי של כ-100 שקלים), שאלו הכרוז, אתה בטוח, השיב משה – וודאי. איש לא הוסיף על המחיר, וכך זכה בפריט מספר 90. לקול מחיאות כפיים סוערות של מאות הנוכחים באולם.
בעוד הוא שמח שעלה בידו לקנות שולחן באלף פרנק בלבד, מחיאות הכפיים עוררו את חשדו, סך הכל שולחן כתיבה… עד מהרה התאמת חשדו… הוא שמע כי הכל מברכים אותו על זכייתו ב… אולם ההקפאה הענק. אכן, אלף פרנק לאולם הקפאה הם שום דבר לעומת שוויו העצום של האולם, מדובר באולם ענק במימדים של כ2000 מטר רבוע! אבל מה לו ולצרה זאת? מה הוא יעשה עם אולם קירור? על פי החוק הבלגי, מי שקונה פריט במכירה פומבית מחויב לפנותו תוך 48 שעות. אין אפשרות להתחרט!
יודעי דבר כבר אמרו לו שפינוי האולם יעלה לו כ -200,000 או 300,000 פרנק! מה עושים? ר' משה טמן את ראשו בין כפות ידיו כאומר: 'כאשר אבדתי אבדתי', מבלי לדעת היכן ישיג סכום אדיר ומה יעשה עמו אחרי שהאולם יפורק ויפונה ממקומו, הרי כמעט לא שייך למצוא קונים לכזה אולם הקפאה. לידו יושב לו ידידו שבא עמו ולוחש לו פעמים מספר: חבל ר' משה, חבל ר' משה, צריך להיות יותר שקולים ומתונים. הרכין ר' משה ראשו על השולחן בתנוחה של אבל וייאוש. הוא בא לחסוך כמה פרוטות ועומד להפסיד סכום של ממש, מה עוד שהוא זה שגרם זאת לעצמו ברשלנותו.
המכירה הסתיימה, הנוכחים החלו להתפזר, והנה גוי ענק, רטוב מכף רגל ועד ראש נכנס במרוצה למתחם מתנשף כולו. מצטער מאוד לשמוע שהמכירה הסתיימה ושואל מי זה שזכה באולם הקירור. הוא נסע 5 שעות במיוחד מהולנד למכירה הזו כדי לקנות את האולם. הנוכחים מצביעים על ר' משה, והגוי ניגש אליו והצעה בפיו: "האם תסכים למכור לי את האולם?"
"למה אתה צריך אותו?!" בסייעתא דשמיא פלט לו ר' משה: "במיליון פרנק אמכור לך את האולם"…
הגוי הסכים, העסקה מתבצעת לשביעות רצון שני הצדדים, כשר' משה עדיין ממשש את עצמו כדי להיות בטוח שהוא אינו חולם. ברגע אחד ראה איך הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים. רק לפני רגע נכנס לחוב של מאות אלפי פרנק, והנה הוא יוצא עם רווח של 999 אלף פרנק (רווח קרוב ל100,000 שקלים). הגוי היה מרוצה עד מאוד. "דע לך שאם היית דורש עבור האולם שני מליוני פראק גם כן הייתי משלם לך".
"ותדע לך שאם היית מציע לי שאני אשלם לך 500 אלף פרנק כדי שתסכים לקחת ממני את האולם ולפנות אותו, היית מקבל", ענה לו ר' משה בחזרה…
ועתה לסיפור השני:
שמי יעקב זייבלד, ואני גר ברמות. זכיתי להיות מיושבי אוהל וללמוד בכולל. לפני חמש שנים הרגשתי שהגיעה העת להעביר הלאה את ברכת השם ולהפיץ את מעינות התורה חוצה.
היה זה ביום חמישי בשבוע. התקשרתי למשרד של ארגון ידוע העוסק בקירוב רחוקים וביקשתי שיכניסו את שמי לרשימת המתנדבים. "אני גר ברמות", אמרתי להם, "ומבקש שתמצאו לי חברותא ברמות, ושיהיה רציני. לא מישהו שהתפקיד שלי למשוך אותו, אלא יהודי שמעוניין בעצמו ורוצה ללמוד". ביום ראשון התקשרו אלי מהמשרד ואמרו לי: "יש לך חברותא". "רציני?" שאלתי.
"הכי רציני שיכול להיות", ענו לי במשרד. מדובר בבחור ששמו שאול. הוריו חזרו בתשובה, למרבה הצער, הוא לא החזיק מעמד במסגרת ונפלט לרחוב. שם כבר התרופף מעט גם בשמירת תורה ומצוות, אבל בתוכו בערה אש כל הזמן. הוא כאב את המצב שלו ולא ידע כיצד להתרומם ממנו. במוצאי שבת האחרון הלך לכותל המערבי. בתקופה זו הוא התכונן לקראת החתונה שלו, והתפלל בשריד בית מקדשנו כהכנה ליום הגדול. על שני דברים עיקריים הוא התפלל שם: שיזכה לבנות בית נאמן בישראל ושימצא חברותא. הוא התפלל מעומק הלב ובדמעות, ואחרי שהרגיש ששפך את ליבו פנה לצאת מהרחבה. בדרך החוצה הוא פגש את הנציגים של ארגון הקירוב.
בארגון יודעים שיהודים בכל הרמות של שמירת תורה ומצוות מגיעים לכותל המערבי. לפעמים מגיעים לבר מצווה ולפעמים לשמחה אחרת. חבושים כיפה ומתפללים לה'. כאן הלב נפתח, ואם מנצלים את הרגע הזה אפשר לפעול גדולות ונצורות. בשל כך נמצאים נציגי הארגון בכותל באופן קבוע. הם עומדים שם ובידיהם פנקסים ועטים, שואלים אנשים אם הם מעוניינים במדרשה, בשיעור, בחברותא או במוסד תורני לילדים.
שאול נתקל בהם, והם שאלו אותו: "אולי אתה רוצה חברותא?" הוא נדהם ממש. הרגע הוא התפלל על זה, וכבר שואלים אותו אם הוא מעוניין. הוא נרשם ואמר שיש לו חנות ב'רמות', והוא ישמח אם ילמדו איתו באזור החנות.
כבר ביום ראשון התחלנו ללמוד מסכת 'מכות', זו המסכת שעסקתי בה אז, וכשאני חושב על כך שרק ביום חמישי הכנסתי את השם שלי, ובמוצ"ש הבחור התפלל המיוחד על מציאת חברותא, אפשר לומר שהקב"ה הקדים רפואה ל'מכות'.
שאול היה להוט ללמוד. "אני רוצה 'קצות החושן'", הוא הודיע. קשה היה להאמין שהמשפט הזה יוצא מפיו. הוא היה נראה כמו ישראלי מצוי, שראשו ורובו בכל מיני שטויות, אבל את שנינו לא ענין הרקע. אנחנו חברותא ללימוד ותו לא. כאילו בלי קשר, ובלי שנדבר על כך בכלל, הוא הלך והתחזק עם הזמן, התחיל להקפיד על תפילה במניין כל בוקר ועל מצוות נוספות, עד שבמשך הזמן חזר לשמור תורה ומצוות במלואם. ל'קצות' עוד לא הגענו, קודם כל היה עלינו להשלים את הפער וללמוד גמרא ורש"י כראוי.
המשכנו ללמוד במרץ והתלהבות עד ההפסקה בשל החתונה של שאול. אחרי החתונה חזרנו ללמוד יחד במשרד החנות שבבעלותו, והפעם התחלנו מסכת חדשה – מסכת ביצה. פעם-פעמיים בשבוע נפגשנו ולמדנו את הגמרא על הסדר, דף אחרי דף ביסודיות, ואחרי תקופה ארוכה זכינו לסיים את המסכת! שאול היה נרגש ביותר: "זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מסיים מסכת". אמרתי שמן הראוי לערוך סעודת סיום כיאה וכיאות, ושאול אכן נערך לסעודה גדולה אצלו בבית ברעננה. "סבא שלי מחו"ל נמצא עכשיו בארץ, ולכן אני רוצה לעשות את הסיום בימים אלה ממש", האו ביקש, והזמין אותי, כמובן, לסיום בבית שלו. הלא שנינו חתני בסיום המרגש הזה. הוא הזמין את המשפחה שלו ואת הסבא בראשם, ואני הזמנתי את אבי שליט"א ואת אחי היקרים לשוש איתנו בשמחת התורה.
שאול היה נראה כחתן ביום חופתו. אבי ואחי הוסיפו לשמחה ורקדו ושרו בכל להט נשמתם. המעמד היה מרגש ביותר, ממש כמו שמחת תורה, והביא לחיזוק גדול במשפחתו של שאול.
זמן מה אחר כך נסע אחד מרבני הארגון כדי לגייס כספים. הוא היה בשבת במיאמי, וכדרכו בכל שנה, לסעודה שלישית הוא הסב בבית המדרש של יוצאי חלאב. קהילה זו היא עשירה מאוד. הוא תכנן לומר את דבריו בזמן הסעודה, אבל חשש כיצד יתקבלו הדברים, כיון שהאנגלית שבפיו אינה רהוטה כל כך.
הוא התחיל לדבר, אמר שהוא שליח של הארגון, ומיד התרומם יהודי מתוך הציבור והשתיק את כולם. "אתם מדברים על הארגון החשוב?" הוא קרא בפאתוס, "אני אגיד לכם מה זה הארגון הזה". במשך עשר דקות הוא עמד ודיבר במלוא הלהט. סיפר על יעקב, החברותא של הנכד שלו, ועל הסיום שעשה, וקשר כתרים ותארים לארגון הקדוש, שעושה גדולות ונצורות בארץ ישראל, וכולם צריכים לעזור לו ולקחת חלק בפעילות הקדושה שתקרב את הגאולה. האורח החשוב זכה, ומלאכתו נעשתה על ידי אחרים. הביקור שלו הצליח למעלה מן המשוער.
הסיום הזה חיזק את הקשר בינינו, שהתבטא גם מעבר לשעת הלימוד. שאול ראה בי יהודי שאפשר אותו שאלות הלכתיות מפעם לפעם, והשיעור שלנו המשיך בקביעות. ביום שלישי אחד ראיתי שלא אוכל לבוא לשיעור הקבוע, והתקשרתי אליו להודיע לו שלא אבוא. שאלתי גם לשלומו, ואז הוא שאל אותי: "יש לך זגג טוב?"
השתוממתי על השאלה. שאול מסתדר מצוין כשהוא צריך בעלי מלאכה. הוא מכיר ויודע מי הם הטובים ואיך אפשר להשיג בזול. בכל זאת עניתי לו. "יש כאן ברמות זגג שהוא תלמיד חכם מופלג ועוסק גם בזגגות בשביל מה אתה צריך אותו?"
שאול נאנח. "שלא תשאל. היתה פה תאונה. מכונית נכנסה לתוך החנות שלי, וכל החלון התנפץ. במצלמות ראינו מכונית שעוברת מהכביש למדרכה, פוגעת בחנות שלי ויורדת חזרה מהמדרכה לכביש. לא הצלחתי לראות במצלמות את המספר של המכונית, ואני חייב לתקן את החלון. קראתי לכמה זגגים, וכולם אמרו שמדובר בהוצאה של אלפי שקלים. אין לי כל חשק לשלם את זה".
"תיקח את המספר של הזגג מרמות", הצעתי לו, "אולי הוא יוכל לעזור לך. בכל מקרה, תדע שאתה עוזר להחזיק תלמיד חכם, וזאת מצווה גדולה".
הוא לקח את המספר, קרא לזגג, ולמחרת הוא הגיע לחנות. עוד בזמן שהזגג שהה שם הוא התקשר אלי, והקול שלו מלא התלהבות והתרגשות. "אתה לא יודע מה הולך פה, זה ממש…" ממש מה? לא הצלחתי לקלוט. כל מילה ששאול הוציא מפיו נשמעה יותר מבולבלת מקודמתה. הוא היה נרגש כל כך שלא הצלחתי להבין ממנו דבר. יצאתי לחנות, אבל כשהגעתי הזגג לא היה שם. אמו נכחה בחנות כשהיא נסערת כולה: "כמה השם גדול, איך הוא מנהל את העולם! לא יאמן! לא יאמן!!!" הם היללו ושיבחו את הבורא יתברך, אבל את הסיפור לא הצלחתי לקלוט.
התקשרתי לזגג וביקשתי ממנו שירחם עלי ויושיעני מסקרנותי. "ספר לי מה היה שם". והוא סיפר:
במוצאי שבת היה עלי להעביר חבילה לבני ברק. יצאתי במכוניתי אל התחנה שמול קניון רמות, בצד השני של הגשר שניצב שם, וראיתי את קו 422 לבני ברק נכנס לתחנה. עקפתי אותו קצת ורצתי עם השקית לכיוון האוטובוס. הנוסע שהיה אמור לקחת ממני את השקית לא היה שם, והחלטתי לנסוע במהירות לתחנה הבאה ושם לתפוס אותו. ירדתי חזרה מהאוטובוס וראיתי משהו משונה: המכונית שקודם עמדה בכיוון למעלה עשתה סיבוב של 180 מעלות כשפניה לכיוון הקניון. הסתכלתי סביב, לא ראיתי שום דבר משונה חוץ מזה. אנשים רבים היו בתחנה וכולם רגועים. איש לא צעק ולא נבהל. אני בעצמי מיהרתי ביותר, ולא תפסתי שקרה כאן משהו שדורש חקירה, נסעתי לתחנה הבאה, וב"ה השגתי את הנוסע שיקח לי את החבילה.
רק עכשיו, כשהגעתי לחנות של שאול, קלטתי מה קרה. נראה שמרוב מהירות אבדתי לגמרי את השפיות, ולא שמתי את האנדברקס, והאוטו פשוט נסע. הוא עלה על המדרכה, נכנס בחנות של שאול וירד לכביש בחזרה. רק לחשוב על האסון שיכול היה להתרחש ה' ישמור! הכביש שיורד מהקניון הוא בירידה תלולה, בתחנה חיכו עשרות אנשים, משפחות עם ילדים ולא קרה להם כלום. הנזק היחיד היה החלון השבור בחנות של שאול.
עכשיו תראה איזו השגחה פרטית מדהימה. מכל הזגגים שבעולם שאול פונה אלי! התרגשתי כל כך ואמרתי לו: אני פוצצתי לך את החלון ואני אתקן ואשלם הכל. איזה חסד עשה איתי הבורא יתברך! ככה אני יכול לשלם את הנזק ולא להישאר חייב, חס ושלום!
אמו של שאול סיפרה לכל מי שהסכים לשמוע את הסיפור הזה. החלון השבור והתיקון שלו הפכו לחוויה רוחנית עוצמתית. מבין השברים נפתח חלון גדול אל הנהגת הבורא המופלאה בהשגחה מיוחדת, וזה היה קידוש השם גדול.
(מתוך עלון השגחה פרטית)