יום חמישי י"ג בתשרי תשפ"א
האם איסור ההנאה ממלאכת גוי הוא גם כשנעשתה בשָׂכָר?
כפי שלמדנו, חכמינו ז"ל אסרו ליהנות ממלאכה שעשה גוי בשבת וביום טוב עבור ישראל. איסור זה, הוא אף כשהגוי עושה את המלאכה בשָׂכָר, ואין אנו אומרים שבמקרים אלו נחשבת המלאכה כנעשית עבור הגוי עצמו, מחמת רצונו לקבל את השכר.
ואף במקרה שעבודת הגוי היא בקבלנות, והוא החליט על דעת עצמו לעשותה בשבת, כדי שהישראל יוּכל ליהנות ממנה בשבת – אסור ליהנות ממנה בשבת.
וכשהגוי עושה מלאכה הקשורה בסחורתו העומדת למכירה – אם רוב תושבי המקום גויים, נחשב הדבר שעשה את המלאכה עבור הגויים; אך אם מחציתם או רובם ישראל, נחשב שעשה את המלאכה עבור ישראל.
[שו"ע תקטו, א, משנ"ב א, וביה"ל ד"ה דורון; ביאורים ומוספים דרשו, 5]
מי שהתברר לו שאכל מאכל אָסוּר – האם יברך ברכה אחרונה?
מי שבירך על מאכל, ולפני שטעם ממנו נזכר, או נודע לו, שיש בו חשש איסור, יאמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ולא יטעם ממנו. וזאת, אף אם מדובר באיסור דרבנן, ואף אם אין האיסור ברור, ואינו אלא 'חומרא'; אך כמובן, רק אם זאת חומרא שיש לה סמך בדברי הפוסקים.
ואף אם כבר הכניס את המאכל לפיו ולעסו, עליו לפולטו. אך אם טעה ואכל את המאכל, יברך ברכה אחרונה.
ומי שבירך במזיד על מאכל אסור, אסור לענות 'אמן' על ברכתו, שהרי – כלשון חכמינו ז"ל – "אין זה מברך, אלא מְנָאֵץ"; ולאחר שאכל, אסור לו לברך ברכה אחרונה.
[שו"ע תקטו, א, ומשנ"ב ה; ביאורים ומוספים דרשו, 21-22]
האם מותר לחולה להשתמש בעשבי מרפא האסורים באכילה מדרבנן?
חולה 'שאין בו סכנה', רשאי להשתמש לרפואתו באיסורי הנאה דרבנן, אבל דבר האסור – אפילו מדרבנן – באכילה ובשתייה, אסור לאוכלו ולשתותו לרפואה. ולענין עשיית איסורי שבת דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה – יש מתירים, ויש מתירים רק ב'שינוי', וכן הלכה.
ומאכל של רפואה שנאסר משום 'מוקצה', וכגון עשבי רפואה שנקטפו בשבת – דנים הפוסקים אם הוא נחשב למאכל של איסור, שאסור לחולה שאין בו סכנה לאוכלו לרפואתו; או למאכל של היתר, אשר יש באכילתו 'חילול שבת' דרבנן, שמותר לעשותו לצורך חולה שאין בו סכנה; ויש שנראה מדבריהם שמותר לחולה לאוכלו.
[ביאורים ומוספים דרשו תקטו, 22; משנ"ב שכח, נז; וראה עוד שם, וש"ך יו"ד קנה, יד]