"הקהה את שניו"
כאשר מצא רבינו לנכון להעיר לעוברי עברה, לא חת מפני איש. היה זה בשנת תשל"ב עם עלותו של ארי מבבל, הלא הוא נכדו השריד של ריש גלותא דבבל מרן בעל ה"בן איש חי" החכם הישיש רבי דוד חיים זצ"ל מבגדד, בנו של רבי יעקב חיים זצ"ל.
כאשר נודע על דבר בואו, יצא רבינו מירושלים בראשות קבוצה נכבדה של חכמים ורבנים נשואי פנים מישיבת "פורת יוסף", כדי להקביל את פניו ברדתו מן המטוס בנתב"ג. בבואם לשם מצאו קבוצה נוספת של עסקני צבור חילונים, נציגי "ארגון יוצאי עירק" ושאר מוסדות, שבאו גם הם לחלוק כבוד לעולה החשוב ולברכו לרגל עלייתו ארצה.
ברגעים שהמתינו לנחיתת המטוס, פנה רבינו באומץ רוחו אל אותם עסקנים וייסר אותם "התאספנו פה לתת כבוד ויקר לנכדו של רבינו יוסף חיים זצ"ל, שהיה רבם ומאורם של כל יהודי בבל, ומפיו כולנו חיים, וממימיו אנו שותים עד עצם היום הזה. ואני שואל אתכם בפשטות מה לכם פה? מה לכם ולרבינו יוסף חיים? האם בזמנו של רבינו יוסף חיים העז מישהו מיהודי עירק לחלל שבת כמוכם? ואם יש בכם זיק של כבוד והערכה לרבינו יוסף חיים, איך לא תבושו לבעוט כל כך במסורת אבות ולסור מדרך ישראל סבא?".
באותה שעה ניצב לידו החכם המקובל רבי סלמן מוצפי זצ"ל, איש שיבה אשר למשמע דבריו הנוקבים התייפח ונתן קולו בבכי ויללה שזעזעו את כל הנוכחים, האנשים החילונים כבשו פניהם בקרקע מרוב בושה וכלימה, והמעמד כולו הפך לחרדת אלוקים. [וזאת ליהודה]
את פתח לו
רבינו ראה חשיבות גדולה בדרבון הנוער והילדים ללימוד תורה, אף באמצעות הבטחת כסף או פרס בתמורה. כן נהגו אף עם רבינו וחבריו בילדותם בתלמוד תורה "בני ציון" כשהמפקח והמחנך הגאון רבי שלמה עבו זצ"ל היה מעניק לתלמידים המצטיינים פרסים, והללו עודדו אותם להמשיך ולשקוד על דלתות התורה.
סיפר הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א מעשה שסיפר רבינו על אחד מפרסים אלו, שנשתמר בזכרונו:
יום אחד הבטיח מורי ורבי, רבי שלמה עבו זצ"ל, שכל מי שישנן היטב את פרק "אלו מציאות" וידעהו בעל פה – גרסא וביאור – יקבל מידיו במתנה תרנגולת!
"תרנגולת שלמה?" – תהו חברי, שידעו כי תרנגולת באותם ימים עלתה הרבה מאד כסף, "איך יתכן שיתן?!"
אני לא הייתי פנוי למחשבות מעין אלו, החלטתי הייתה נחושה – עלי להצליח, ויהי מה! שיננתי היטב את כל הפרק עד שידעתי אותו על בוריו ופניתי אל רבי שלמה כדי להבחן.
"בא לביתי ביום הפורים" – הורה לי, ואני המתנתי בקוצר רוח. ביום המיועד הגעתי לביתו, השמעתי באזניו את כל פרק 'אלו מציאות' מרישא עד גמירא מלווה בהסברים קולחים.
כשסיימתי השתתקתי בהתרגשות. כעת היה על מורי ורבי לעמוד בהבטחתו, בעוד רגעים אחדים אזכה להחזיק בידי את מתנתו – תרנגולת שלמה!
עקבתי אחריו בעיניים גדולות. ראיתיו מקרב כיסא גבוה לארון ומטפס עליו ברגליו כדי להוריד את הפרס. לרגע תהיתי – האם ראיתם מישהו שמאכסן תרנגולת בארון העליון?!..
רבי שלמה חפש ופשפש, ולבסוף מצא – הוא שלף סוכריה גדולה ואדומה בצורת תרנגולת והושיטה לי…
למרבה הפלא לא חשתי שום אכזבה. הרגשתי שיצאתי ברכוש גדול, לקחתי מידו את הסוכריה, והייתי מרוצה לגמרי!..
ככל הנראה – זה היה מקורו של רבינו למנהגו לחלק כסף תמורת ידיעות.
כל דצריך ייתי
סיפר הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א:
דלתו של רבינו הייתה פתוחה בכל עת ובכל שעה בפני כל נזקק ונצרך לעזרתו. אף בשנותיו האחרונות, כאשר סבל מחולאים ותשש כוחו, סרב בכל תוקף להנהיג שעות קבלה, אלא "כל דצריך ייתי ויכנס". ורגיל היה לומר: "אם נשארתי בחיים והוסיפו לי שנות חיים, הרי זה בעבור האנשים".
המושג "אנשים" נחשב אצלו ערך נעלה ביותר, ותמיד שמעו אותו בני משפחתו מדבר וחוקר אם באו אנשים, או האם צריכים אנשים לבוא, ומאד נזהר שלא לבוא לידי טירחא דצבורא, מסור בכל לב לציבור ונענה בכל יכולתו לבקשותיו, ואף בעניינים קשים מאד השתדל לעזור בלא להתחמק.
מעשה באיש עני וגלמוד, אשר רבינו הזמינו להסב אל שולחנו בליל הסדר. עם התקדש הלילה כשרבינו שב מבית הכנסת אחרי התפילה, נפקד מקומו של האורח. רבינו המתין לו עד בוש על אף שבני המשפחה כבר התאספו לספר ביציאת מצרים, כי בטוח היה שהאורח יבוא בכל רגע ולא רצה להתחיל בעריכת הסדר בלעדיו. כאשר חלפה שעה ארוכה והאורח איננו, ניסה אחד המשתתפים לטעון כי בודאי הלך האורח למקום אחר ויסעד שמה. רבינו לא השתכנע ולא האמין שכך קרה, ליבו אמר לו אחרת: קיננה בו הרגשה שהלה פשוט מתבייש לבוא הנה ולהסב אל השולחן מול עיניהם של כל בני המשפחה, וכי מן הסתם העדיף להישאר בדד במעונו ולערוך את הסדר לבדו. משום כך החליט שיש ללכת אל האיש, להביאו בכבוד הראוי ולעשות הכל שירגיש בנוח.
אך מי ילך ויביאנו? לא רצה רבינו לשלוח מישהו מבני הבית שמא האורח יסרב לו, אלא ירד בעצמו במדרגות ונחפז ללכת במיוחד אל האיש ולהפציר בו שיואיל בטובו להצטרף אליו, כשהוא מסביר לו שבבואו להתארח מכבד בכך הוא את רבינו, ושאלו מדוע מונע הוא מהרב ומשפחתו עונג זה.
ולא זז משם עד שנטלו בידו והביאו אל מעונו. אין לשער כלל כמה מאושר ושמח היה אותו עני כשהסב על יד שולחן הסדר של רבינו.
מעשה נוסף בבן ישיבה מחו"ל שהשתוקק להסב בליל פסח לשולחן הסדר של רבינו. הלך וביקש מאחד המקורבים של רבינו שימליץ להזמינו לליל הסדר. אמר לו אותו מקורב: אינני מרהיב עוז להמליץ במפורש בעדך, מכיון שבריאותו של הרב רופפת באחרונה, ואולי יהיה הענין כולו לטורח. עם זאת הסכים האיש ללכת עמו לרבינו ולספר באוזניו אגב אורחא, שזה בחור מחו"ל, ואיננו יודע היכן ישהה בליל הסדר. תיכף כששמע זאת רבינו אמר שיבוא הבחור אליו, והוסיף שבכל שנה מחפש הוא אורחים לליל הסדר, ובשנה זו עדיין לא מצא אורח, "והנה באתם עכשיו לשמח את לבבי…" סיים בשמחה. [וזאת ליהודה]
ואת עמלנו – אלו הבנים
הרבנית שמחה צדקה עליה השלום, אמו של רבינו ובת אחותו של ריש גלותא דבבל, מרן בעל "בן איש חי" זצוק"ל, מסרה את כל אשר לה מתוך תקוה ותפילה לזכות בילדים תלמידי חכים ועובדי ה' באמת ובתמים.
לשם כך נהגה לחזר אחר יהודים טובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולבקש מהם שיתפללו על בניה שיגדלו תלמידי חכמים. לא זו בלבד, אלא שבאחד הימים קמה ומכרה את כל תכשיטיה ואת הכסף הביאה לסופר סת"ם מיוחד במינו – מרן הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל – בעל "כף החיים" – בבקשה שיכתוב עבורה ספר תורה מהודר על גוילים משובחים. לאחד שהסתיימה כתיבת הספר עיטרה אותו בקישוטים מכסף טהור, וחרתה על גביו את תמצית מאוויי ליבה: שבזכות כתיבת הספר יהיו בניה מוצלחים בתורה.
באחד הימים הבחינה כי בנה יהודה מתרפה ממנהגו לקום באשמורת הבוקר לתפילת הנץ כהרגלו מימים ימימה. מין עייפות מוזרה התפשטה עליו, ואף עצב בלתי אופייני שכן בין עיניו.
כשהיא חרדה ודואגת מיהרה לתלמוד תורה שלו, כדי לשוחח בענין עם רבו, אולם כשנכנסה לכיתה חשכו עיניה – האיש שהופקד על החינוך היקר כל כך לליבה, לא ניכר היה ביראת השמים שלו…
באותם ימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, עברה ירושלים תמורות וזעזועים רוחניים רבים וניצני פריקת עול והשקפות זרות ריחפו בחלל אוירה, וכפי הנראה הצליחו לחדור אף לאותו תלמוד תורה!
היא לא המתינה אף רגע אחד – במהירות ניגשה אל בנה, אחזה בידו והוציאה אותו מן המקום, עוד באותו יום פנתה לחפש עבורו מקום כשר, אולם המוסדות הטובים השיבו את פניה ריקם וסרבו בכל תוקף לקבל ילד באמצע שנת הלימודים.
הרבנית לא העלתה על קצה דעתה להחזיר אותו למוסד הקודם. היא שכרה מלמד פרטי בכסף מלא שילמדו תורה בקדושה וטהרה עד השנה הבאה, שאז התקבל לתלמוד תורה "בני ציון".
כל ימיו זכר רבינו לאמו את דאגתה ואת מסירותה והתפעל מהבנת המצוקה שלו, ומן המאמצים הבלתי נדלים שלה להעניק לו בכל מחיר חינוך שכולו קודש קדשים. (ומתוק האור)
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
מעשה שהיה כשהוזמן רבינו לשאת שיחה מוסרית בפני תלמידים, גם עמיתו – הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה אמור לדרוש, ולא הגיעו לעמק השוה מי מהם ידבר תחילה, שהרי פותחין בגדול שבחבורה, וכל אחד מהם דרש בתוקף שחברו יהיה ראשון, והוא אחריו, לבסוף גבר רבינו בטענותיו. רבי בן ציון נאות להשמיע ראשון את שיחתו, אבל הוא הקדים והתנצל בפני התלמידים מדוע הוא מדבר ראשון – לפי שהלכה היא כי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והנימוק לכך הוא כדי שישאר בפה טעמו של כזית של מצוה, "כיוצא בזה אלמלי אני מדבר אחר ראש הישיבה רבי יהודה הרי לא היה נשאר לכם בפה הטעם הערב של דבריו…"
כשהגיע תורו של רבינו לישא דברים אמר לתלמידים: "לאמיתו של דבר היה מן הראוי שלא אדבר כלל כדי שלא יפוג טעם הדברים הנחמדים ששמעתם זה עתה מפי רבי בן ציון אבל מה אעשה שחזקו עלי דברי חכמים".
(מתוך הגדה של פסח קול יהודה)