תוך כדי שהמהרש"ם הוסיף לשמוע את הקולות, הוא התבטא בחולשה: "הלא אמרתי להם לעיין ב'דרכי משה', דעתי לא השתבשה ואני עדיין שולט במוחי, לכו, עיינו ותראו כי צדקתי…"

הרב ישראל ליוש

"וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ…" (שמות כ"ה, י')

מובא בגמרא במגילה דף י' ע"ב: "א"ר לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה, אלא בנס היה עומד". למרות המידות הפיזיות של הארון, הוא לא תפס מקום כלל בחלל קודש הקודשים, גם אחרי שהארון עמד שם, נשארו בשטח הפנוי של רצפת קודש הקודשים בדיוק אותן מידות כפי שהיו לפני שהארון היה שם.

לעומת הארון שלא תפס מקום בקודש הקודשים, מבואר בגמרא בבבא בתרא דף י' ע"א, שהלוחות וספר התורה שהיו מונחים בו, מילאו את כל חלל הארון לגמרי.

נלמד מכך – אומר הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל – על מהותו של התלמיד חכם, שנדמה לארון הקודש המחזיק את הלוחות והתורה, מצד אחד התורה צריכה למלא את כל חללו ואת כל ישותו, וזה בא לידי ביטוי הן באורחותיו, שצריכות להיות ע"פ התורה, והן בחשיבות ידיעת התורה כולה, כי התורה בשלמותה צריכה למלא את כל חללו, ואם יחסר לו חלק בידיעת התורה, הרי שחלק מגופו שנדמה לארון הקודש – יישאר חלול. אך יחד עם זאת, הארון עצמו, היינו גופו המחזיק את התורה, אינו מן המידה. צריך שלא יתפוס מקום של גאווה בחלל העולם, אלא על אף התמדתו בתורה וידיעותיו הרחבות, עליו להיות ענוותן ושפל רוח.

יש בנותן טעם להוסיף כאן את רמזו של בעל הטורים ממידות הארון, שהרי כל מידותיו היו שבורות בחצאי אמות, ללמדך שכל מי שלומד תורה צריך לשבור ולהשפיל עצמו.

●●●

בספר 'ויאמר הנני' מובא ספור, שסיפר הגאון רבי נתן לוברט זצ"ל, ששמע מהגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל בעת לימודו בישיבתו:

הימים ימי תחילת חודש שבט שנת תרע"א, ימים ספורים לפני שהסתלק המהרש"ם מברעזן לבית עולמו. הוא שוכב באפיסת כוחות על מיטת חוליו, בביתו שהיה סמוך לבניין בית המדרש. שם, בבית המדרש באותה עת, עומדים כמה אברכים תלמידי חכמים, ומתדיינים בלימוד בסוגיית 'מתנות כהונה בזמן הזה', שהרי קיימא לן שאינן נוהגות בחוץ לארץ, ואם כן, האם מותר להחמיר ולתת אותן לכהן, או שהדבר מחזי כיוהרא, וכדרכה של מלחמתה של תורה קולותיהם הורמו, והם נשמעו היטב בביתו של המהרש"ם, השוכב על ערש דווי.

המהרש"ם שלח את נכד אשתו מזיווג שני – רבי מאיר שפירא, שהיה אצלו באותה עת, להתעניין על מה רעשה הארץ בבית המדרש? הנער נכנס לבית המדרש ולא סיפר להם שהוא בא בשליחותו של המהרש"ם, שמע את פרטי הוויכוח וחזר לספר על כך למהרש"ם.

כאשר שמע המהרש"ם את נושא הדיון, הגיב בקול ענות חלושה, כמי שנראה שזהו אכן חוליו האחרון: "עיינו ב'דרכי משה' הלכות מזוזה סימן רפ"ו ותמצאו תשובה לשאלתכם…".

רבי מאיר חזר לבית המדרש ואמר לאברכים: "סיפרתי לרב על הנידון, והוא אמר לעיין ב'דרכי משה' הלכות מזוזה". הבחורים תמהו על הקשר בין הלכות מזוזה למתנות כהונה, וגערו בנער ר' מאיר על שיוצא מהמהרש"ם עם תשובות לא ברורות, 'זו לא אחריות מצדך לנהוג כך!', וכלל לא ניגשו לארון הספרים לעיין ב'דרכי משה'. (לימים הסביר רבי מאיר שפירא לרבי נתן לוברט, כי הם חשבו שמחמת חולשתו של המהרש"ם זכרונו נחלש, ולכן הוא שולח אותם לעיין במקורות שאינם נוגעים לעניין).

הוויכוחים המשיכו, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ותוך כדי שהמהרש"ם הוסיף לשמוע את הקולות הוא התבטא בחולשה: "הלא אמרתי להם לעיין ב'דרכי משה', דעתי לא השתבשה ואני עדיין שולט במוחי, לכו, עיינו ותראו כי צדקתי…".

שוב יצא אליהם ר' מאיר, ואמר להם כי הרב כאוב מאוד על שהם לא מעיינים ב'דרכי משה'. עתה כבר לא נמנעו מלעשות זאת. הם השתוממו לראות את לשון ה'דרכי משה': "כתב מהרי"ל בתשובה על ששאלתם אותי אי מיחזי כיוהרא מאן דמרבה במזוזה בביתו, כיון שנתפשט המנהג דרוב העולם סומכין על המזוזה בבתיהם… אלא כולם חייבים, ומשום יוהרא ליתא, וכן כתב מוהר"ם דאין יוהרא מי שנותן מתנות כהונה, אע"ג דמנהג שלא ליתן, לכן טוב לקבוע מזוזה בכל החדרים, וכן נוהגים בשאר ארצות, ואשרי מי שיקיים מצוה זו כתיקונה".

עתה הבינו הלומדים כי זכרונו של המהרש"ם לא נגרע כלל, ואף בעת חולשתו, כאשר הוא שוכב על ערש דווי, בקיאותו וגאונותו בלימוד צפה ועולה, והוא זוכר שורה קטנה שקשורה להלכות מתנות כהונה, למרות שהיא כתובה בהלכות מזוזה, וזאת משום שכל עולמו הוא תורה, כל חללי גופו שהם כחללי ארון הקודש – מלאים בתורה.

לאחר שנרגעה סערת הלימוד, שב הנער רבי מאיר לבית המהרש"ם. המהרש"ם ראה על פניו פליאה מהמציאה הנפלאה בהלכות מזוזה, ואמר לו: "חזרתי על הטור ארבע מאות פעם(!) אתה יכול להביט בסוף ספרי הטור שלי, שציינתי שם בכל פעם את תאריכי תחילה וסוף הלימוד. כך אפשר לזכור עניין הנוגע להלכות מתנות כהונה בתוך הלכות מזוזה".

הגאון רבי נתן לוברט וידידו הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, העידו כי ראו גם הם את הטור של המהרש"ם, שנמצא בבית נכדו, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל בירושלים, ואכן בכרך האחרון של הטור כתוב בכת"י, את כל הפעמים שחזר המהרש"ם על הטור.