רבי שמעון בר יוחאי נכנס למערה. יום יום היתה מוכנה לו ארוחת בוקר – חרובים עם מים. ארוחת ערב שוב חרובים עם מים. כך מדי יום, שלוש עשרה שנים. חרובים ומים [ישנה דעה כי בשבת היו לו – תמרים]. אמחיה, לא חסר להם דבר – תורה וחרובים! מה צריך יותר.
היתה להם בעיה אחת: מה יהיה עם בגדים לתפילה. כיון שלא ידעו לכמה זמן נגזר עליהם לשהות במערה, עשר שנים, עשרים שנה, או אפילו יותר, וחששו שהבגדים ישחקו ויפרמו במשך התקופה, ולפתע ימצאו את עצמם ללא בגדים להתפלל בהם [חובת כיסוי לתפילה] – הם מצאו עצה: פשטו את הבגדים, נכנסו ללמוד בתוך החול, מבוקר ועד ערב, ורק לתפילה יצאו מן החול ולבשו את הבגדים.
נשאלת השאלה: אתם רואים כי נכנסתם למערה ומסביבכם מתחולל נס בתוך נס – עץ חרובים מניב פרות בן רגע [באופן טבעי, עץ חרובים טוען פרות לראשונה רק אחר שבעים שנה, כמבואר בגמרא תענית דף כג], נבע שם מעין מים וכו', אם כן למה לכם לחשוש שמא הבגדים ישחקו בעתיד? עכשיו יש בגדים? כן, למחר יש בגדים? כן, אז מה הדאגה – ה' יעזור – בטחון בה', וכי לא יכול להתרחש נס?! היכן הביטחון?
התשובה: בגשמיות, במה שנוגע לאוכל, שתיה וכו' – ישנה מצות בטחון בה'. אבל במה שנוגע לקיום מצוות – מחובת האדם לעשות את מרב ההשתדלות!
כך אמרו חז"ל (דברים רבה ד): "כי נר מצוה ותורה אור" – אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנפש. אם שמרת את נרי – אני משמר את נרך, ואם כבית את נרי – אני מכבה את נרך".
כלומר, התפקיד המוטל על האדם הוא – לשמור את נרו של הקב"ה, ועל הגשמיות – לבטוח כי ה' כבר ישמור ויעשה.
"דבר אחר, אמר רבי שמעון: למה הדבר דומה, לשני בני אדם, אחד היה לו כרם בגליל ואחד ביהודה… כך אמר הקב"ה לאדם: תורתי בידך ונפשך בידי, אם שמרת את שלי – אני משמר את שלך, אם אבדת את שלי – אני מאבד את שלך".
כמו כן לגבי מצוות שבין אדם לחבירו. אדם כלפי עצמו, יש לו את כל הבטחון אבל כלפי השני – לא. באים לספר לו: שמע נא, יש כאן בשכונה משפחה לחוצה, ללא פת לחם. שלא יאמר: מה הדאגה, יש מי שיפרנס אותם, הקב"ה זן ומפרנס… זה בטחון? טרייף. לעצמך – תבטח, למען השני לא!
מדוע?
כי כבר אמרו ואומרים את הנוסח בשם רבי ישראל סלנטר: "הגשמיות של השני זו הרוחניות שלי", וכבר אמרנו כי ברוחניות אין בטחון.
אברהם אבינו דואג שיהיו לאורחיו לשונות בחרדל – שפיץ שבשפיץ. מה יש? וכי הוא עצמו אכל פעם כאלו לשונות?! וכי חייב הוא להכין להם כאלו מעדנים? אמת, בשבילי לא, אבל בשביל אחרים – כן. כי הגשמיות שלו היא הרוחניות שלי. לכן על הגשמיות של השני אין מצות בטחון, כי ברוחניות יש לעשות את ההשתדלות המרבית.
(יחי ראובן)